חכמינו ז“ל לא יכלו תמיד להסכים עם ההתנהלות שיוחסה בכתובים לבורא. אומנם כל הכתוב בתנ“ך אמת ויציב ואין להרהר ולערער על הכתוב במקרא, אבל נראה שאת ההירהורים לא תמיד ניתן לרסן, לנווט או להקפיא. יש להניח שחז“ל גם לא ניסו לנתח את הכתובים בהקשר ההיסטורי ולכן התעוררה לפעמים הבעייה, כיצד להתייחס להתרחשויות שפשוט לא התאימו לדרך החשיבה או לאמות המידה של זמנם…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: פינחס
חז“ל המציאו שיטה פרשנית פשוטה ויחד עם זאת גאונית. הם המציאו את מדרש האגדה. באגדה ניתן לנסח שיחות בין הקב“ה לבין בני אדם או עם העם, אפשר להתווכח איתו-יתברך, לסתור את דבריו ולהשתמש בטכניקות ספרותיות שונות.
אין ספק שחכמינו היו ערים לאסונות הגדולים (חורבן בית ראשון ושני) שגרמה תופעת הקנאות בכלל והקנאות הדתית בפרט בעם ישראל. מהפרשה שלנו אפשר לדלות הנחה, שהקנאות הדתית רצוייה בעיני השם-יתברך. פינחס, בנו של אהרן הכהן, רוצח שני בני אדם תוך יוזמה עצמית, בלי שקיבל צו להוציא אותם להורג. הוא רואה זאת כחובתו, מאחר שבני ישראל עושים מעשי זימה עם המדייניות ואלוהים מטיל בחרונו מגיפה על העם. פינחס רואה את אחד מנשיאי ישראל מתעלס עם מדיינית וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה.
על מעשהו זה זוכה פינחס להוקרה מהשמים, ואלוהים אומר למשה: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ … בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. פינחס מקנא לאלוהיו וזוכה למתנה לו ולזרעו עד עולם. לכאורה אין כאן בעייה. השאלה שנשאלה לחכמינו, אם אין במאורע זה לעודד בני אדם לבצע פשעים מיוזמתם העצמית בשם קינאתם לאלוהים.
חז“ל לא יכלו לכתוב על תגובת ה‘ פרשנות ביקורתית. הם בחרו בדרך האגדה, על מנת להוציא את העוקץ המסוכן מתוך הטקסט. במקום לטעון שפינחס לא פעל נכונה, המציאו מדרש מעניין ומתוחכם. פינחס הוא אליהו הנביא (שחי מאות שנים אחרי פינחס). כידוע הרג אליהו הנביא כמעט אלף מנביאי הבעל. מעשה זה נבע לדבריו מתוך מטרה לקנא לאלוהי צבאות. על מעשה זה של אליהו יכול היה המדרש למתוח ביקורת. המידרש דימיין דו שיח בין אלוהים לבין אליהו, שבו אלוהים מוכיח את אליהו על מעשה רצח המוני זה. להלן תמצית דעתו של אלוהים על הרצח ההמוני, כפי שניסחו אותה חז“ל.
אלוהים אומר לאליהו בערך כך: לא לך לקנא לי ולהציל את כבודי. אני מסוגל לדאוג לעצמי. אתה רגזן ונוח לכעוס ובלתי שקול ולכן אינך מתאים להנהיג את ישראל. במקומך אמנה את תלמידך אלישע לנביא על ישראל. ביקורת זו של חז“ל על אליהו הנביא, הינה כמובן גם ביקורת על מעשהו של פינחס, שכן זהותם היא כביכול אחת.
עניין אחר: גם הנימוק לענישת משה רבנו, שלא להיכנס לארץ הנכספת, אינו עומד במבחן הביקורת. את כל חייו הקדיש משה למשימה שהטיל עליו ה‘, היינו להעביר את „העם העיקש והפתלתול“ את המדבר ולהכניסו לארץ הנכספת, ועכשיו, משהיגיעו לשערי הארץ, מותר לו רק לראות אותה מנגד. את החלטתו זו של אלוהים לא ניתן היה לבקר, אבל חז“ל מצאו בדבריו של משה רמז לפרוק את תיסכולם. את טענתם ייחסו למשה רבנו ולכן המציאו סיפור, משל, המובן לכל אדם:
„משל למלך שראה אשה אחת שמצאה חן בעיניו. בקש לישא אותה. שלח את שליחיו. אמרה לו איני ראויה להינשא למלך. מאחר שלא נאותה לו, נטל אותה. לאחר זמן כעס עליה המלך וביקש לגרשה. אמרה לו אני לא בקשתי להנשא לך אתה ביקשת ממני, הואיל וגזרת לגרשני ולישא אחרת אל תעשה לזו כשם שעשית לי. כך היה הקב“ה מפתהו למשה, שטען, ‚גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך‘ וכן ‚לא איש דברים אנכי‘. לאחר זמן פייסו הקב“ה והלך בשליחות. משנעשו כל הנסים על ידי משה, אמר לו הקב“ה, לא תביאו את הקהל הזה. אמר לו משה, רבש“ע אני לא בקשתי לילך והואיל וכך גזרת עלי שלא אכנס, אבל אותו שנכנס אל תעשה לו כאשר עשית לי“. משה מבקש מאלוהים להעמיד במקומו איש אחר כמנהיג על העדה, יִפְקֹד יְהוָ“ה … אִישׁ עַל הָעֵדָה… אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם… (במדבר כז, טז), ולא ינהג בו כפי שנהג במשה, ‚כמוני שהוצאתים ממצרים ולא הבאתים לארץ המובטחת‘ (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה – פרשת פינחס ד“ה יפקד י“י).
קיימים מדרשים ופרשנויות רבים ברוח זו. יש להניח, שלא כל תלמידי החכמים הסכימו עם רמיזות ביקורתיות מעין אלו. צריך היה כנראה לגייס אומץ אזרחי רב, על מנת להתדיין עם אלוהים על גבול ההתרסה. בזכות גילויי אומץ לב כאלה וכיו“ב, נותר לדורות הבאים חומר פרשני רב באסופת מידרשי האגדה התמימים כביכול. חומר רב להגות בו ולחפש בו משמעויות אף לימינו.
יש מקום לסברה, שעם ישראל חב את הישרדותו לאותם מעטים (החל בנביאינו הגדולים), שהעזו לחרוג מהקונסנזוס של ההמון ואף לא להיכנע לבעלי השררה. מעשים גדולים בהיסטוריה התחוללו והובלו לרוב על ידי בודדים או קהלים קטנים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
