סיפורו של קורח, שעל שמו נקראת הפרשה, הוא אולי אירוע שולי ובלתי גורלי בדרכם של בני ישראל במדבר, אבל ללא ספק בעל משמעויות ותובנות עמוקות…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: קורח
הסיפור מתחיל בכך, שקורח, גם הוא מבני שבט לוי ובן-דוד של משה, בא בלוויית חבורה גדולה של אנשים אל משה ואהרון ודורש לשתף אותם בשלטון. הקורא את הטקסט במקרא יכול להתרשם, וכך גם התייחסו לסיפור זה במשך הדורות, שמדובר במרד של קורח נגד הנהגת העם על ידי משה ואהרון ונגד החלטת השם להעמידם בראש העם. עיון מפורט עלול להוביל למסקנה שונה, שהמדובר בהתקוממות עממית נגד שילטון היחיד של משה רבנו.
נראה שקורח הוא האיש המוביל את ההתקוממות, ייתכן אפילו שהוא יזם אותה. אבל בנוסף לבני ראובן, בכור השבטים, מצטרפים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. כנראה שנשיאי עדה אלה מכילים גם את ראשי השבטים וראשי משפחות, וכן אנשים מפורסמים ומנהלי אסיפות. מן המפורסמות הוא, שהמהפכות וההתקוממויות בהיסטוריה נוהלו תמיד על ידי אליטות, בין חברתיות, בין אינטלקטואליות וכמובן בעלות כושר מנהיגותי. ההמון חייב להיות מונהג על ידי מישהו, ואלה שמתבלטים ומנהיגים את ההמון, הם ממילא האליטה. זוהי תופעה חברתית-פסיכולוכית כללית. במקרה שלפנינו בולטים מאפיינים המצביעים על התקומות עממית. הנחה זו נתמכת בביטוי „כל העדה“ (במדבר טז, יח-כב), שמשמעותו כל העם או מרביתו. זו וודאי ההתקוממות העממית הראשונה שתועדה בהיסטוריה האנושית.
נימוקו של קורח לביסוס ההתקוממות: כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים. גישה זו מבוססת על ההנחה, שמשה עצמו קדוש, ומסתבר שאף משה עצמו יוצא מהנחה זו (ר‘ פסוק ז), אבל במובן זה, שהוא עוסק בעבודת קודש. וכוונתו שהעם עצמו אינו שונה ממשה. אין מדובר כאן באותה קדושה הבלעדית לקב“ה, כפי שהיא באה לביטוי בחזונו של הנביא, הרואה את המלאכים קוראים קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה‘ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ“ (ישעיהו, ו ג). לנגד עיניו של קורח ניצב הניסוח של הפרק הקודם לפרשה שלנו עם הדיבור של ה‘: וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם.
אם אכן התייחס קורח לאמירה זו של הקב“ה, הוא טעה פעמיים. התנאי להיותם של בני ישראל קדושים, הוא קיום כל המצוות. תנאי זה וודאי שלא קויים בנדודי העם במדבר וספק אם בכלל יוכל להתקיים בעתיד כלשהו. כמו כן יש לשים לב למילת היחס „לאלוהיכם“. הקדושה שעליה מרמז הפסוק אינה קדושה כשלעצמה, כי אם להיות ‚קדושים לאלוהים‘, שפירושו להיות מקודשים לאלוהים. כמו שקורבן בהמה ואף בן אנוש יכולים להיות מקודשים לאלוהים (אימו של שמואל הנביא הקדישה את בנה לכשיוולד לאלוהים), כך ניתן לצפות את התקדשותו של העם לאלוהים, במידה שיקיים את כל המצוות.
גם אם לא הבין קורח את משמעותה הנכונה של התבטאותו כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, טעותו החמורה היתה בהכללה. את הקדושה הוא ייחס לכל העדה, קרי כל העם. בדיבור זה יצר שוויון בין כל שכבות העם (כנראה שהכליל גם את הערב-רב, כיוון שלא ידוע על הפרדה שהיתה נהוגה בין יוצאי מצריים). השוויון בין בני האדם הוא רעיון בהחלט מהפכני, מודרני וראוי לשבח כשלעצמו, כמו שגם רעיון ההתקוממות העממית הוא רעיון חיובי. אבל דא-עקא שרעיון השוויון בהקשר זה עלול לשאת תוצאות חמורות, היות והוא קשור במונח קדושה.
במידה שעם כלשהו חש שכל בניו שווים, ותחושה זו נקשרת למושג קדושה, נוצרת תחושת ייחוד מרוממת. העם בטוח שבייחודו הוא נעלה על שאר העמים, החסרים את המאפיין הזה. מכאן הדרך קצרה לתחושת עליונות, לאותה תחושה שבאת לידי ביטוי בהיסטוריה העולמית בביטוי „גזע עליון“. תואר אשר ייזכר לשימצה ולדראון עולם. ייתכן שהתורה זיהתה דווקא ברעיון על „עם קדוש“ את הסכנה העתידית החמורה ביותר, העלולה לנבוע מההתקוממות.
קורח לקה בעונש חמור ביותר. האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת כל אשר לו. מוות מעין זה מופיע פעם אחת ויחידה בתורה. ייתכן והיתה כוונה להעניק סימליות מיוחדת בבחירת הכחדה זו. ההעלמות מעל פני האדמה יכולה להוות סמל לכך, שרעיון העיוועים נעלם מעל פני האדמה כאילו לא היה קיים מעולם ומן הראוי שלא יחזור לעולם. כמו שנהוג לקלל „יימח שמו וזכרו“. אבל אם אומנם זו היתה כוונת התורה, זכר האירוע המתקשר לקורח נשאר שמור בתורה לדורות, אולי על מנת להוות תמרור אזהרה למחשבה הנואלת, שייתכן עם-עליון.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
