כמעט כל יהודי דתי שומר מצוות שואל מתי שהוא את עצמו לפשר חיוב קיום מצווה כלשהי. סביר להניח, שכבר לאחר חגיגת הבר-מצווה והכניסה לעול תורה ומצוות, ישאל הנער את עצמו, אם יש סיבה סבירה לטירחה שבהנחת תפילין, לה הוא מחוייב מעתה בכל בוקר, בשעה שבית ספר מחכה לו. לא שהנער מטיל ספק בחובה המוטלת עליו, אבל חוסר הנוחיות מעודד לשאול שאלות. אין ספק שגם המבוגר הדתי ושומר המצוות ישאל את עצמו מפעם לפעם, אם באמת חשוב לקיים מצווה זו או אחרת, שאינה מתאימה לו דווקא ברגע זה, ומשבשת את סדר יומו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בהעלותך
בתיאור זה אין חידוש כל עיקר. כבר חכמינו הראשונים נתנו דעתם על כך וחיפשו הסבר למצוות שונות, שלא הבינו את פישרן. אומנם לא מסיבות של נוחות, אלא כעיקרון, הם ניסו להבין את הסיבות, שבגללן ניצטוו בני ישראל לקיים מצוות. לרוב המצוות מוצאים את ההסבר בתורה עצמה. אבל יש מצוות שקשה למצוא להן נימוק על פי היגיון אנושי מקובל. לדוגמה: הנימוק הנפוץ על איסור אכילת בשר וחלב מטעמי בריאות כביכול, אינו משכנע את האדם החושב. למצוות „פרה אדומה“ לא מצא, בהתאם למדרש, אפילו שלמה המלך, החכם באדם, הסבר משכנע.
הפרשה שלנו מתחילה עם מצווה פשוטה, מוגדרת היטב, מובנת וסבירה. מדובר במנורת שבעת הקנים, אחד מאביזרי בית המקדש, שצורתה נחקקה על שער טיטוס ברומא וכך נשתמר דיוקנה לדורות הבאים.
וַיְדַבֵּר ה‘ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. זה הציווי ונראה שאין כאן שאלה מיוחדת שראוי לדון בה. בכל זאת נמצאו פרשנים רבים, שעסקו במצוות הדלקת מנורת המקדש. בעיקר כדאי לעיין במדרש חז“ל לנושא זה, המגלה לעינינו פן מופלא במדרשי האגדה.
המדרש (תנחומא, ורשא, בהעלותך סימן ד) שם בפי בני ישראל שאלה רטורית: אמרו ישראל לפני הקב“ה, רבונו של עולם, לנו אתה אומר שנאיר לפניך, אתה הוא אורו של עולם. ואלוהים משיב בהתאם למדרש: אמר הקב“ה למשה, אמור לישראל, לא בשביל שאני צריך לאורכם, אני אומר לכם להדליק נר.
במילים אחרות: אלוהים אומר לבני ישראל, שהוא עצמו אינו זקוק לאור, ולכן קיום המצווה אינו נעשה למענו. חשיבותה של המצווה הוא בקיומה על ידי בני ישראל; עליו-יתברך אין לזה השפעה לכאן או לכאן.
על הדרך הזו מסביר המידרש את עניין השחיטה: „וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף (בראשית רבה פרשה מד א). לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות“.
בדומה לכך אומר המדרש על נושא הקורבנות: „אמר לו הקב“ה למשה, אמור להם לישראל, לא שאני צריך לקורבן, אמרתי לכם להקריב קרבנות“. אלוהים כידוע אינו טועם מבשר הקורבנות וגם אינו מריח את הניחוח העולה מהם.
גם בעניין בניית המשכן ובית המקדש מתנסחים חז“ל בלשון דומה: „אמר לו הקב“ה למשה, אמור להם לישראל, לא בשביל שאין לי היכן לדור, אני אומר לכם שתעשו לי משכן“. אלוהים אינו זקוק למקום מגורים.
לפעמים מצליחים חכמינו להביע בסיפור אגדי קליל, שאולי אף אינו משולל הומור, רעיונות פילוסופיים נוקבים, המעמיקים עד לשורשי האמונה היהודית (ואולי אף לאמונה המותאיסטית בכלל). בדוגמאות הנ“ל מנסים חכמינו להבהיר לצאן מרעיתם, שאלוהים אינו זקוק לדבר. הוא אינו זקוק לאור, ולא למקום מגורים ולא לקורבנות, וגם לא איכפת לא כיצד ישחט השוחט את הקורבן. באמצעות קיום המצוות אין מניחים ואין מפייסים את דעתו-יתברך. אין הוא משול למלך בשר ודם, היושב על כסאו ומצפה לשירותי נתיניו, מתגמל אותם או מענישם.
נשאלת השאלה העקרונית, מדוע ניתנו המצוות, מה הם הטעמים למצוות. רבים מחכמי ישראל התחבטו בשאלה זו. הגדולים שבהם הגיעו למסקנה המתחייבת כמעט מעצמה, שאין הקב“ה זקוק לקיומן של המצוות ע“י בני האדם ושהוא לא ציווה עליהן למען עצמו. היוצא מזה, שבני האדם, הם עצמם הנהנים והזוכים מקיום המצוות.
אם אלוהי העברים נתן לאבותינו את התורה ותבע לקיים את מצוותיה, האם לא איפשר לנו בכך להתקרב אליו, על מנת להתעלות על עצמנו ולשפר את אישיותנו? או כמאמרו של רב, מגדולי חכמי התלמוד, שהמצוות נועדו לצרף את מקיימיהם. כלומר להופכם לבני אדם זכים יותר, קרובים יותר לשלמות. ומאחר שאיננו מסוגלים להשיג את השלמות (תרתי משמע), האם לא ראוי לומר שטעם מצוותיו יתברך לאפשר לנו להיות בני אדם טובים יותר?
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
