שני פרקי תוכחה אנו מוצאים בתורה. האחר הוא פרק כו בפרשה שלנו, השני מופיע בסוף ספר דברים. בכינוי תוכחה מתכוונים לכל הצרות שייתרגשו על בני ישראל אם לא יקיימו את מצוות ה’…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בחוקותי
מן הראוי היה לקרוא לו פרק הזוועות. הקטעים הנבחרים להלן ממחיזים את העונשים הנוראיים, המתחילים באזהרה: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה –
וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ
וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם-בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב.
וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.
וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.
וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף.
לקראת סוף התוכחה באה האזהרה המבעיתה מכל: וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.
על פסוק אחרון זה התבטא רב, ראש ישיבת סורא בבבל ואחד מגדולי האמוראים, במילים אלה: „חרד אני מפני פסוק זה“ (‚אמר רב, מסתפינא מהאי קרא‘, מסכת מכות דף כד), שכן פסוק זה מנבא כנראה את הכליון המוחלט.
לא נראה שעם ישראל היה שותף לחרדה זו של רב. כולנו מכירים את מטבע הלשון „זכות אבות“. מקורו במקרא עצמו:
פרק כו, מב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָ“ה אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים …
חמש פעמים מופיע כאן שם-העצם „ברית“ וארבע פעמים הפועל „זכר“. על סמך ההבטחה הזו השתרש במסורת היהודית המושג „זכות אבות“. זה אומר שגם אם עם ישראל בעיקבות חטאיו יסבול רדיפות, גלות ואף פעולות השמדה, בסופו של דבר זה לא יביא לכליון, לחיסולו המוחלט של העם, וזאת בזכות אבותינו שהיו צדיקים, והקב“ה מחשיב את זה לנו לטובה. כביכול תעודת ביטוח. מה יכול כבר לקרוא? העם (בכללותו, לא כל פרט מבני העם) יחטא, ירמה, יעשוק, ישתולל, יתנהג כמו פרא אדם, ירביץ על ימין ועל שמאל ומי יודע מה עוד (צריכים רק לפתוח בבוקר את העיתון, וכבר מתגלים החטאים עליהם מדובר), בסוף תציל אותו זכות אבותיו הצדיקים.
מעניין שחז“ל צפו ואולי חזו במו עיניהם את הלך הרוח הלאומי, המסתמך יתר על המידה על זכות האבות, ואשר הדאיג אותם. עדות לכך אנו מוצאים בגמרא (מסכת שבת, נה, א). שם עלתה לדיון השאלה „מאימתי תמה זכות אבות?“ שותפים לדיון זה היו גדולי חכמי התנאים והאמוראים. ביניהם גם רב וכן גדול הדור השני שמואל, ורבים ממורי הדור וראשי ישיבות. כל אחד מביע את דעתו על הזמן שבו זכות האבות בטלה. הם לא התכחשו לעצם רעיון זכות האבות, אבל טענו, כל אחד לשיטתו, כי זכות האבות הסתיימה. הצד השווה בכל הדעות הוא, שתקופת זכות האבות תמה לכל המאוחר עם חורבן בית ראשון.
הטענה שהקב“ה הזכיר מספר פעמים את הברית שכרת עם אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ומדגיש שהוא זוכר אותה, אינה מסייעת. מאחר שאם צד אחד לברית, היינו בני ישראל, הפר את הברית, אין היא קיימת עוד. אבל את בני ישראל זה לא הדאיג במיוחד, מאחר שמטבע הלשון „זכות אבות“ היה כה מקובע בתודעה הלאומית, שקשה היה לשרש אותו.
בעיקבות גישה זו או מנטליות זו, השתרש בארץ המושג „עברנו את פרעה, גם את זה נעבור“. כלומר שלא צריך לדאוג במיוחד, „יהיה בסדר“, כמו שעברנו את גלות מצריים האיומה, נעבור גם את זה (כלומר את הבעייה העכשיווית). האומנם?
לכאורה ועובדתית הצדק עם הגורסים „עברנו את פרעה…“. אתה ואני והוא ובני משפחותינו וידידינו וכל אלה הנמצאים עימנו כיום הזה כאן, אכן כולנו עברנו את פרעה. עברנו את חורבן בית ראשון, עברנו את חורבן בית שני, ואת מרד בר-כוכבא עברנו, למרות שאחרי דיכויו במקום מים זרם הדם בנהרות. ואפילו את השואה עברנו. אכן כל זה נכון. אלא שעובדה זו אינה מצדיקה שאננות וביטחה בעזרתו של השם-יתברך. לא כאן המקום לדון בשאלה איך הצליח חלק מהעם לשרוד. אם כי אפשר לומר במידה רבה של סבירות, שלא אלוהים אחראי לאסונות והוא גם אינו אחראי להצלת אלה שניצלו.
האימרה „עברנו וגו'“, המטילה את יהבה על ה‘ שהושיענו ממצרים וכוללת את האמונה התמימה והאווילית, שהוא כבר יעזור לנו ומסירה את האחריות מכתפינו, עלולה בסופו של דבר לפתוח פתח להתפתחויות הרות אסון. אם וכאשר יתרחש האסון הבא, שוב יהיו כאלה מבינינו שימשיכו לצטט את האימרה האווילית, אבל רבים לא יזכו לכך.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
