„ואהבת לרעת כמוך“ (ויקרא יט, יח). אמירה יפה, משפט נהדר, שמאז רבי עקיבא ועד לפילוסוף מרטין בובר, לא פסקו חכמינו לדרוש ולדוש בו. היו אף חכמים שהתייחסו למילים אלה כאל כלל מרכזי בתורה וגזרו ממנו דרכי התנהגות הלכתיים…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: במדבר
הגדילו לעשות הנוצרים, אשר אימצו אימרה זו כרכושם הפרטי, באשר לדעתם ישו הגה רעיון זה לראשונה, למרות שברור שאותו האיש הכיר את הכלל הזה מהתורה, שהיתה שגורה על פיו. משפט זה, כך מתהדרים הנוצרים, הפך לבסיס לתורת המוסר הנוצרית. לא כאן המקום לדון בתורת המוסר הנוצרית ואף לא בדרך שבה מוסר זה זכה לבוא לביטוי בהיסטוריה ארוכת השנים של הנצרות. אין גם אפשרות לערער על כך, שיכול כל אדם לבנות על משפט זה והדומים לו תורת מוסר כלבבו. ויבושם לנוצרים. אבל השאלה המהותית המתעוררת, מה היא מידת המחוייבות המעשית של משפט זה עצמו.
אין להניח שיימצאו עוררין על כך, שהמשפט „ואהבת לרעת כמוך“ אינו כלל, אינו הוראה, אינו חוק או כל כיו“ב. מכל מקום אין ההנחייה ניתנת ליישום. ניתן אומנם לבנות עליה כאמור תילי תילים של פרשנויות, מילולית לא ניתן אבל לדרוש מאדם שיאהב אדם אחר כמו את עצמו (להוציא מקרים מסויימים, בהם מדובר בקרוב משפחה או זוג נאהבים); הדרישה עצמה איננה מציאותית. מאידך אין ספק שמשפט זה ככל שאינו מחייב, עלול לתת השראה, כמו שגם פיוט יפה יכול לתת השראה.
הלל הזקן הבין כנראה את המופרכות שבדרישה לקיים הנחייה זו, ולכן ביטא רעיון דומה, בשעה שפנה אליו נוכרי בבקשה ללמדנו את התורה על רגל אחת. הלל קבע: את ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו הנחייה מעשית וישימה המובנת לכל אדם ויכולה לשמש כלל התנהגות. הכלל של הלל לא רק שהוא מוסרי, הוא אף אוניבסלי, ומוצאים כדוגמתו גם בתרבויות אחרות.
בתורה ניתן למצוא כללים מוסריים רבים. אחד המאלפים שבהם הוא הכלל, „שאם תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו, אתה חייב לעזור לו“ (שמות פרק כג). כלל זה מורה על התנהגות מוסרית לעילא. פירושו שאסור לך לעמוד אדיש ולהתבונן באדם הנמצא במצוקה והזקוק לעזרה, להתעלם בלא לחוש לעזרתו. מצווה זו הינה דוגמה קלסית לסולידריות כלל-אנושית.
חכמינו טבעו כללי התנהגות רבים, ביניהם גם כללים מוסריים לא מעטים. על מנת להקנות לכללים גושפנקה חוקית, ביקשו לבסס אותם על אסמכתאות מהתנ“ך, בעיקר בחמשת חומשי התורה. את הרעיונות שבתורה שבעל פה ניסו להסמיך לתורה שבכתב. דוגמה יפה למוסר הציבורי הנלמד מהתורה נמצאת בפרשה שלנו.
עסקינן כאן במטלות הלויים: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ (פרק א, נ).
מדובר על כך, שהלויים מופקדים על המישכן ועל העבודה בו, תפקיד רשמי חשוב, המקנה להם גם כוח וגם שררה. והנה הפועל „הפקד“ מופיע רק פעם אחת נוספת בתנ“ך, הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינו (תהילים קט, ו).
מחבר תהילים מתלונן על האנשים המתנכלים לו ומבקש להפקיד על אויבו רשע גדול יותר מזה שממרר לו את החיים. בעל-הטורים, שחי לפני כשבע מאות שנה, גילה כאן רמז מופלא. הוא מעמיד את שני הפסוקים זה לצד זה ומשווה את ההקשר שבו נעשה השימוש בפועל „הפקד“. אומנם הפועל מופיע בהקשרים שונים, אבל הפרשן שואב מהם רעיון אחד. בפסוק הראשון מפקידים תפקיד על עובד ציבור, הלוי. בפסוק השני מפקידים תפקיד על רשע. כלומר נוצר כאן הקשר רעיוני, מעין גזירה שווה בין משרת הציבור לבין הרשע. דהיינו: כאשר מפקידים על מישהו תפקיד רישמי בעל כוח שילטוני, הוא חייב להההפך רשע. עצם ההפקדה של תפקיד סמכותי, עושה את האדם רשע. אפילו הלויים, שתפקידם לשרת בקודש, לדעת בעל-הטורים אינם מחוסנים מלההפך רשעים. המסקנה: אנשים שמקבלים תפקיד שילטוני בהכרח הופכים לרשעים. למסקנה זו מגיעים לא רק מלימוד התנ“ך, אלא היא נובעת מהמציאות שבה אנחנו חיים וגם מהמציאות שבה חי בעל-הטורים. לימוד התנ“ך מאשר לנו, שתנאי המציאות כבר מאז ומתמיד נשאו איתם את הסכנה של רישעות בעלי השררה, היינו של שחיתות שילטונית. המוסר התנכ“י אינו מכיל כללי התנהגות בלבד, חז“ל ביקשו ללמוד, כיצד להיזהר מהמושחתים ולהימנע משחיתות.
ניתן היה לחשוב, שבעידן הדמוקרטיה, כאשר המנווטים את מרכזי השילטון נבחרים בבחירות כלליות וחופשיות, ינהגו ביושרה למרות השררה ולא יהיו בהכרח רשעים. אבל המציאות כיום אינה שונה מזו שעליה הזהיר בעל-הטורים, ואולי אף גרועה ממנה. והיה מי שאמר „מטבעו של כל שלטון שהוא משחית את השולט, ושלטון אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי“.
אחרית דבר – מילתא דבדיחותא: בהקשר לשחיתות הפוליטיקאים הזכיר אחד הסטודנטים את דברי שלמה המלך, „שונא מתנות יחיה“ (משלי טו, כז). הוסיפה והעירה אחת הסטודנטיות, שאנחנו עדים לכך, שדווקא אוהבי המתנות חיים מצויין.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
