ספחת, בהרת, צרעת, שחין ועוד מחלות עור שונות ומשונות מתוארות בפרשה שלנו בהרחבה. כמו כן דרך הטיפול בהן על ידי הכהן, המשמש במקרה זה רופא, בנוסף לתפקידיו בקודש. הוראות לאישה היולדת, כיצד עליה לנהוג במה שקשור לכללי ההיגיינה, מה שנקרא דיני טומאה וטהרה…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: תזריע
מה לנושאים אלה ולאמונה באלוהי ישראל ובעיקר מה הקשר שלהם לכללי הדת, שמטרתם העיקרית להבהיר למאמינים את עבודת האל.
מתקבל הרושם, שלמשה רבנו עה“ש היתה קונספציה מסויימת ומוגדרת, בתפיסתו את האדם. שלא כמו בתרבויות אחרות בזמנו, למשל בתרבות היוונית, שהפרידה בין הגוף לנפש, יצאה תורת משה מההנחה, שהאדם הוא יחידה שלמה שאיננה מבחינה בין הרוחני והגופני.
להבהרת גישות שונות אלה הלכה למעשה, כדאי לשים לב להבדלים בין דת ישראל לבית הדת הנוצרית, שאימצה בראייתה את האדם את התפיסה היוונית, המבינה את האדם כיצור אשר לו שני מרכיבים, גוף ורוח.
על פי התורה האדם הוא כאמור יחידה אחת של בשר ונפש. אין הפרדה בין גוף ונשמה. ולכן הגיוני שהדת דורשת מהאדם המאמין לעבוד את אלוהיו לא רק באמצעות החלק החומרי שבו (גופו) ואף לא רק ברוחו/נפשו, כי אם בכל הוויתו. חשוב לכן מבחינת התורה, שהאדם יהיה בריא ונקי מכל בחינה שהיא. מסיבה זו מערכת הכללים הדתיים, כלומר חוקי התורה, אינם דנים רק בעבודת האלוהים של האדם, כי אם בכל מה שנוגע לחייו הנפשיים, החברתיים והבריאותיים. בין אם מדובר במחלות עור, בין אם מדובר במערכת העיכול, בין אם מדובר ביחסי מין; רק האדם השלם מבחינה רוחנית, נפשית וגופנית הוא אדם שלם, שנאה ויאה לו לעבוד את יוצרו. להשגת מטרה זו משופעת התורה בכללי התנהגות לאין-ספור, ביניהם כאלה העוסקים בהיגיינה אבל גם הוראות המדריכות את האדם להתנהל כיצור סוציאלי בעל מחוייבויות חברתיות, משפחתיות ולאומיות. האדם אינו רק יצור מאמין כי אם יצור סוציאלי מורכב, שראוי לו לדעת כיצד להתנהל בעולמו של הקב“ה.
הקונספציה הנוצרית, המבחינה בין החלק הרוחני לחלק הפיזי שממנו מורכב כביכול האדם, כאילו האדם מורכב משני אלמנטים שונים, גוף ורוח, יצרה את הגישה, שחשיבות עליונה נתונה לנשמה, לרוח, כלומר למה שמתרחש בתודעתו של האדם או אפילו מחוצה לה. הגוף והחיים הגשמיים זניחים ואינם בעלי משמעות ערכית. עיקר ההוויה היא הרוחניות. הנצרות דחתה על כן את כל כללי התורה, את מכלול החוקים (להוציא את עשרת הדברות) והדגישה לעומת זאת את חשיבות האמונה.
מכאן נובע גם הזילזול הגדול והטינה של הנצרות כלפי היהדות, אותה היא מתארת כדת של חוקים נוקשים, כדת של אלוהים הנוקם והנוטר למי שעובר על מצוותיו. לעומתה היא מעלה על נס את הדת הנוצרית כדת של אלוהים סלחן, שעיקר תוכנה היא האהבה, אהבת אלוהים (או לחילופין אהבת בנו ישו) את מאמיניו. ועל מנת לגייס את האנושות לאמונת המשיח ישו ולהציל את נשמות אותם בני האדם, שטרם זכו להיכנס תחת כנפי הכנסייה, היה צורך להכריח אותם בעינויים ולעיתים תכופות גם במוות (שהרי הגוף הגשמי, והוא זניח לעומת הנשמה הניתנת להצלה), לקבל עליהם את האמונה הנוצרית. והעניין ידוע.
תפיסה זו של האמונה והדת זרה להבנת האדם היהודי. אמונה היולית בלבד, השוכנת במקום כלשהו בנבכי הנשמה או בנסתר באחד ממליארדי תאי המוח, אין לה משמעות על פי היהדות. כי איזו משמעות ניתן לייחס לאדם הטוען לאמונה באלוהים, כאשר אמונה זו חסרה חוקים והלכות, הכוללות מחויבויות חברתיות, חסרה את המצוות שבין אדם לחברו. בראייה פשטנית ניתן לטעון, שהכנסייה הנוצרית הסתפקה בהודאה או בהצהרה של האדם בנוסח מעין זה „אני מאמין בישו המשיח ובשילוש הקדוש“ ובטקס טבילה, על מנת לאמצו אל חיקה.
גישה זו זכתה אצל היהודים לחוסר הבנה מוחלט. היו תקופות, בהם נאלצו יהודים לקבל עליהם את הדת הנוצרית על מנת לשרוד. בתקופות מסויימות היו יהודים שקיבלו עליהם מן השפה ולחוץ את הנצרות, מטעמי קידום חברתי וכיוצא בזה.
עד כמה שייראה הדבר מוזר, רבים מבין אחינו היושבים בציון אימצו או מחקים את הגישה הנוצרית, הרואה באמונה עניין פורמלי גרידא, שאין מתחייבים מימנה צוויים כלשהם. רוב היהודים בארץ מגדירים עצמם כמאמינים. לשאלה הרלוונטית הם משיבים, „אני מאמין באלוהים“. אבל באשר לתוכנה הערכי של אמונתם המוצהרת, בעיקר למצוות שבין אדם לחברו, הם חושבים עצמם פטורים מלקיימם. וייתכן אף, שאין הם מכירים אותם.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
