פרשת השבוע בחוג המשפחה: צו

פרקים רבים בתורה, בעיקר בחומש ויקרא, הוקדשו לפולחן הקורבנות. ההסברים שניתנו לפולחן זה, שהיה נהוג בעולם הפגאני ובעבודת האלילים, התייחסו למישורים שונים. נמצאו גישות רציונליות, סמליות, אבל גם פילוסופיות ומיסטיות. כמובן שגם חכמינו ז“ל הירבו לדון בנושא הקורבנות וניסו להבהירו ולפרשו באמצעות ניתוחים טקסטואלים וכן באמצעות המדרש. וכמו שאומרת אימרת חז“ל, שבעים פנים לתורה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: צו

לא ניתן לחזור ולו על מיקצת הפרשנויות והסברות שהובעו על ידי דרשנים שונים בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל. ראוי לציין שעוד בתקופת בית ראשון, כאשר עם ישראל כמעט ולא הכיר עבודת אלוהים אחרת מלבד עבודת הקורבנות, התייחסו הנביאים, מנהיגיו הרוחניים של העם, בביטול ובסלידה לעבודת אלוהים זו. בתקופת בית שני הפכה עבודת המקדש, שהיתה בעיקרה מקור הכנסה למעמד הכוהנים, לערך משני בעבודת השם. ההכרה שעבודת הקורבנות היוותה למעשה תחליף מאולץ לעבודת אלוהים חדרה יותר ויותר לתודעת כל שכבות העם. החכמים מצידם הביעו את דעותיהם במדרשים, בעיקר במידרשי אגדה, אשר לשונם קלה, סיפורית, לפעמים אף אירונית.

במקומות שונים במדרש אנו מוצאים את הקביעה, שבעתיד לבוא לא יהיו עוד קורבנות נוהגים כלל. מדרשים אלה נכתבו שנים רבות לאחר חורבן בית שני, כאשר לא רק שמנהג הקורבנות לא תאם את החשיבה האינטלקטואלית של חכמי ישראל ולא את התיאולוגיה של אמונת ישראל, אלא שמבחינה מעשית לא ניתן היה להקריב קורבנות, היות ומרכז דתי כגון בית מקדש לא היה בנמצא. אמנם הדיון בנושא הקורבנות לא פסק מעולם, שכן היו אלה מצוות מהתורה וייתכן אף שהדיון בנושא זה נבע מסיבות נוסטלגיות. ברור היה מכל מקום, כמו שאומר ילקוט שמעוני (נחמיה רמז תתרעא ד“ה +יב+ ואעמידה שתי):

כל התפלות בטלות לעתיד לבוא והתודה אינה בטלה, וכל הקרבנות בטלות לעתיד לבא והתודה אינה בטלה.

אותו עתיד שעליו מדובר, הוא העתיד המיוחל שבו משיח בן דוד יביא את הגאולה וכנראה שיבנה את בית המקדש מחדש. אפשר שרבים מפשוטי העם חשבו, לכשיקום בית המקדש השלישי תשוב עבודת המקדש לקדמותה, כולל עניין הקורבנות. אבל בינתיים, עם חלוף הדורות, תפסה התפילה את מקום הקורבן, והוברר סופית, שעבודת השם אינה מתבצעת באמצעות קורבנות. התועלת היחידה מההוצאות לקורבנות תצמח לאלה המכונים בלשוננו ‚כלי קודש‘, היינו לפרנסת מעמד הכוהנים.

אשר לקורבן התודה, אומר המדרש, אין הוא בטל. וזה הגיוני. מדוע למנוע מאדם, החש מסיבה זו או אחרת צורך נפשי להביע את תודתו באמצעות תקרובת, את האפשרות להביא תשורה. יש לזכור, שקורבן אינו חייב להיות בעל חי שחוט, למרות שבקרב העם התקבע הדימוי של שחיטה על גבי מזבח.

כידוע חיפשו חכמינו אסמכתאות לפרשנויותיהם בטקסט המקראי.

האמורא הבבלי רבא, אחד מגדולי חכמי הגמרא, עומד למשל על הפסוק: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם… לדבריו   האות „ל“ במילים לעולה, למנחה ולחטאת, ולאשם וכו‘ מיותרת. צריך היה להיות כתוב: זאת התורה, עולה, מנחה, חטאת וכו‘. ופירוש הדבר, שכל העוסק בתורה אינו זקוק לא לעולה ולא לשאר הקורבנות. העיסוק בתורה היא היא עבודת השם.

והמידרש מוסיף בלשונו הציורית: אמר הקב“ה לעם ישראל, היו עסוקים בתורה ויהיה חשוב לפני כאילו אתם מקריבים לפני כל הקורבנות. הוא שאמרנו, שהעיסוק בתורה הוא למעשה עבודת השם.

מידרש אחד הופך את משמעות הפסוק, בזה שהוא משנה את הקריא של הכתיב. את האות „ל“ הוא מציע לקרוא כאילו כתוב „לא“. כך יתקבל בקריאה מהירה, „זאת התורה לא-עולה לא-מנחה ולא-חטאת ולא-אשם ולא-מלואים ולא-זבח שלמים“.

לפני שלושה שבועות, בסוף דברי לפרשת ויקהל, העליתי שאלה היפוטתית מעט פרובוקטיבית: מה היה קורה אילו קם בימינו נביא אמת ובשליחות אלוהים היה דורש להפסיק לקיים תפילות. במדרש ילקוט שמעוני המצוטט לעיל, מביעים חז“ל את הדעה, שבעתיד לבוא תתבטלנה התפילות, בדומה לקורבנות שגם בהם לא יהיה עוד צורך. לכאורה אין חידוש או מומנט מהפכני בעובדה שחז“ל מביעים דעה זו, שכן זוהי מסקנה הגיונית וכמובן אף עיקבית מגישת הנביאים ובעיקר מנבואת זכריה (יד, ט), שבאחרית הימים כל העמים יכירו בייחודיותו של אלוהי ישראל. ולכן סביר להניח, שלעתיד לבוא לא יהיה צורך לעבוד את השם לא באמצעות קורבנות ואף לא באמצעות תפילות. בכל זאת מדהים וכמעט לא ייאמן איזה אומץ היה לחכמינו לדון בחופשיות כזו באחד מנדבחי היסוד של המסורת הדתית, ולסמן את התפילה כגורם שיתייתר ויבוטל ביום מן הימים.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

YouTube Preview Image