פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמיני

שח לי בן אדם צעיר: הבנתי שאיסור בשר בחלב נובע מהפסוק „לא תבשל גדי בחלב אמו“. אבל אם רצה הקדוש ברוך הוא לאסור אכילת בשר בחלב, מדוע לא נכתב כך מפורשות בתורה?  ומדוע לא הוסיף לכך נימוק? …

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמיני

כבר דנו בשאלה זו חכמי ישראל ידועים מן הראשונים ומן האחרונים. נימוקים שונים ניתלו באיסור המקראי. היו שראו בבישול הגדי בחלב אמו מנהג אכזרי ושהאיסור נועד להרחיק את ישראל מהאכזריות, היו שראו בכך פולחן אלילי והתורה רצתה להרחיקנו ממנהגי האליליים, היו שראו בכך מנהג של רעבתנות וזלילה שאינה יפה לנפש האדם, ואפשר למצוא סיבות נוספות, כפי כח הדמיון הפורה של כל פרשן ופרשן.

ככללו של דבר חייבים להודות, שאין אחדות דעים באשר לנימוק האפשרי ואין וודאות לסיבת האיסור. וכמו שאין וודאות לסיבת איסור זה, אין ידיעות וודאיות לסיבת מצוות רבות נוספות שניתנו לנו בתורה. מאידך יש מצוות שסיבתן ברורה ואף מפורשת בתורה. בתקופה מסויימת נפוצה היתה בין ההוגים היהודים אבחנה בין שני סוגי מצוות.

מצוות שכליות, הן מצוות שכל אדם מבין את חשיבותן ונחיצותן. דוגמאות רווחות: האיסורים על גניבה ועל רצח.

מצוות שמעיות, הן מצוות שאינן מובנות מאליהן, ויש לקיים אותן רק כיוון שנצטווינו עליהן בתורה, כמו הימנעות מאכילת בעלי חיים מסוימים, שעטנז ומצוות שקשורות לטומאה וטהרה. ייתכן שגם מצוות הכשרות שייכות לקטגוריה זו.

כמובן שגם המדרש נפנה לשאלה זו. ואחד המדרשים הנפלאים פותח לנו צוהר להבנת עיקרון מהחשובים באמונת ישראל.

בפרשתנו כתוב: וידבר ה‘ אל משה לאמר זאת החיה אשר תאכלו. על זה שואל המדרש (תנחומא, ורשא, פרשת שמיני סימן ז): „ילמדנו רבינו כמה בהמות טהורות יש בעולם, כך שנו רבותינו, עשר בהמות הן, איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר, ושור שה כבשים ושה עזים, יותר מאלה אין בעולם…“ לפני שנדון בתשובת רבי לתלמידי החכמים, רצוי להבהיר מיהו רבי זה.

רבי אינו סתם אחד מחכמי התלמוד. בכל מקום בתלמוד שמופיע הכינוי רבי, הכוונה לרבי יהודה הנשיא. לא רק שרבי היה נשיא היהודים ונשיא הסנהדרין, והיחיד בתולדות ישראל שזכה להיקרא בתואר רבינו הקדוש. הוא חולל את אחת המהפכות הגורליות ביהדות. הוא אחראי להעלאת ששת סידרי המישנה על הכתב, בשנת 200 לספירה. ניתן לומר ללא הגזמה, שאילמלא המישנה, שבעיקבותיה נחתמה הגמרא בשנת 500 בערך, לא היה קיום לתורה שבעל פה והיא היתה נשכחת עם הזמן, ואין ספק שללא התורה שבע“פ, היתה דת ישראל חסרה את אחד מיסודותיה החשובים ביותר ונותרת עם התורה שבכתב. הכת הקראית שפסלה את התורה שבע“פ מונה כיום 50000 נפש בלבד. זה היה עלול להיות גם גורלה של היהדות.

נחזור לתשובתו של רבי. „אמר להם רבי, מה אכפת להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה … תדע שלא נצטווה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה.“

איזו אימרה גאונית! אכן פשוטה והגיונית ויש בה אמת ארצית ואמת מטפיזית שאין לשער את השלכותיה.

כי מה כוללת שאלה זו של רבי: האם לבורא העולם, השמיים והארץ וכל צבאם, הכוכבים והגלקסיות, האם באמת איכפת לו אם בני ישראל שוחטים את הבהמות שנועדו לאכילה, ומדוע חשוב לו שלא ימיתו את הבהמות בדרך אחרת. ולא רק שרעיון עיוועים כזה, שלהקב“ה חשובה השחיטה, מוסיף רבי להבנת חוסר החשיבות העקרונית של השחיטה את הנימוק, כי לעתיד לבוא, כאשר יכין הקב“ה סעודה לצדיקים מן הבהמה ומלויתן, ממילא לא תקויים מצוות השחיטה.

ומדוע אם כן אנו חייבים בשחיטה? תשובתו של רבי: על מנת לצרף את ישראל. הרמב“ם הולך בדרך זו ומסביר במורה נבוכים (חלק ג, פרק לג), „שמכלול כוונת התורה, להרחיק מהאדם את התאוות, כמו למשל מאכל ומשתה ומישגל, שאם יימשך האדם אחר המאכל והמישתה והמישגל מדי, יחריב את נפשו וגופו וכל זה מונע מהאדם להגיע לשלמות“. והוא מצטט את זכריה הנביא (יג, ט), „וצרפתים כצרוף את הכסף“.

רבים מן החוקים והמצוות השמעיות, כמו אלה שהוזכרו לעיל וכמו גם איסורי עריות, איסור אכילת חזיר ורבים אחרים, אינם מובנים מאליהם. אין לנו צורך בכל אותם מבני עמנו המוחזקים על ידי עצמם דתיים, המנסים להסביר את חוכמתה של התורה ואת חוכמתו של הקב“ה (כביכול זקוק הוא-יתברך לתמיכתם) בנתינת הסבר מעין-מדעי לאיסורים השונים. ייתכן והחכם באדם התכוון באימרתו אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר (קוהלת ז, טז) לכל אלה, המנסים למכור לנו, ואולי אף לעמי העולם, תורה קלה, מתוקנת ומוסברת בהתאם לדרישות זמננו ומתאימה לכל דורש ושואל.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

 YouTube Preview Image