פרשת השבוע בחוג המשפחה: פקודי

בפרשה האחרונה בחומש שמות חוזרת התורה כמעט מילה במילה על שכבר נאמר בפרשות הקודמות. המדובר בהקמת המישכן ובדוח הנילווה לטקס סיום העבודות…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: פקודי

בפרקים קודמים הסבירה התורה כיצד לבנות את המישכן, באילו חומרים להשתמש בהכנת כל פריט, איך ייראו הפריטים וכמובן גם איזה שימוש ייעשה במתכות היקרות כסף וזהב, היכן ואיך ישובצו אבני החן למיניהם. לא נותר פרט חסר.

פרשתנו היום מתחילה עם ספירה. ומה סופרים? התורה סופרת את כל ההוצאות שעלתה בניית המישכן. משה, המנהל הכללי של מערכת המיסים ומערכת הבינוי, קיבל מהעם תרומות לצורך הבנייה, והכתוב דאג לפרט ולמנות את כל מה שקיבל. ועתה, משהסתיימו העבודות, מוסר משה דין וחשבון פרטני על הכסף והזהב שהוציא, ולא רק זאת, אלה שהתורה חוזרת ומפרטת בשנייה את כל מערכת המישכן. ללומדי התורה נראית חזרה זו תמוהה. לא כן לחכמינו ז“ל. הם מצאו טעמים, שגם אם אינם נובעים מפשט הכתוב, סבירים ביותר. ובאמצעות מדרש האגדה יכלו לפתח סיפורים מְשַׂבְּרֵי-אוזן, המפרים את דמיון הקורא.

סיפור מאיר עיניים ייחסו חז“ל לפסוק: „וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל … וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה“ (פרק לג ,ח).

המדרש מעלה שאלה רטורית מיתממת: מה היה להם להביט אחרי משה, בשעה שצעד לעבר אוהל מועד. על כך יש למידרש תשובה מוכנה מראש: היו מסתכלים מאחוריו ואומר אחד לחברו ‚הסתכלו נא בשוקיו של בן-עמרם עד כמה הוא שמן, וכי מניין בא לו כל השומן הזה? ואחר אומר ‚ראה עורפו כמה שמן הוא‘. ועונה לו חברו ‚שוטה, אדם שניתמנה על מלאכת המישכן, על הכסף והזהב שאין להם מניין, מה אתה רוצה, שלא יהיה עשיר?‘ משה רבנו שמע כמובן רכילויות אלה והחליט בליבו להגיש להם דין וחשבון.

מדרש אגדה אחר מסמיך את משלו לתחילת הפרשה: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה.

אמרו רבותינו ז“ל (שמות רבה נא ו), שראה משה את ליצני הדור מרננים ששלח יד בנדבות המשכן, על כן החליט למסור דין וחשבון. בין אם רצו לשמוע ובין אם לא רצו. וזאת לומד המדרש מהרמז שנותנת לנו התורה. כתוב מפורשות, אומר המדרש: פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה. כלומר על פי דרישתו ולא על פי בקשת הציבור. משה החליט מעצמו ועל דעתו. וגם אם העם היה מוותר על שמיעת הדוח ולא היה מוכן לשמוע את כל פרטי ההוצאות, משה לא היה מוותר, היה מטריח עצמו ומטריח את העם, על מנת להראות שהכל התנהל כדבעי, על מנת להוציא את החשד גם מלב גדולי הספקנים.

אפילו מס ההכנסה הישראלי לא יכול היה לדרוש תצהיר מפורט יותר. שכן אפילו את הווים מנה משה רבנו.

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים, וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.  מדרש האגדה (בובר, פרשת פקודי פרק לח) משתמש בפירוט זה, על מנת להצביע על דקדקנותו של משה רבנו. הוא השתדל שלא להחסיר אף פרוטה מההוצאות. וכך מספר המדרש: כיון שנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם משה לבני ישראל, בואו ונעשה חשבון ביחד. מיד נתקבצו כל ישראל אצלו. אמר להם אלה פקודי המשכן, וחישב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח את מספר הווים וכמה שהוציא בעשיית הוָוִים. ואז הרים בדאגה עיניו לשמים, וכשהרים עיניו נזכר מה שהוציא בוָוִים, שנאמר ואת האלף ושבע מאות ושבעים וחמשה הווים.

חכמינו וודאי שלא הטילו ספק ביושרו של משה רבנו. אפשר להניח בביטחה, שגם בני ישראל לא חשדו במנהיגם המסור, שיקח לעצמו טובות הנאה בביצוע מטלותיו האלוהיות. ובכל זאת חוזרים חכמינו בזמנים שונים ובפני קהלים שונים לדון בנושא היושרה והשחיתות. משליהם לא נאמרו לתפארת המליצה. חז“ל רצו להצביע בכך על טבעם של מנהלי פרויקטים ומטלות מטעם ולמען הציבור, רצו להדגיש באיזו זהירות יש להשתמש בכספי הקהילה, על מנת שלא יתעורר חלילה חשד לקבלת טובות הנאה או אף להשלשה לכיס הפרטי. מדרש אחד אומר בפירוש (תורה תמימה, שמות – פקודי פרק לח):                מכאן שאף על פי שגבאי הצדקה הידועים ככשרים, בדרך כלל אין מדקדקין אחריהם ואין בודקים אותם, רצוי שיבקשו מעצמם לתת דין וחשבון, כמו שמצאנו אצל משה רבינו, שנתן דין וחשבון על כל ההכנסות שהתקבלו מהעם לבניית המשכן.

פרשנויותיהם ומדרשיהם של חז“ל, כמו גם התורה עצמה לא נאמרו לשעתם הם בלבד. הם מכוונים לכל התקופות ולכל בני תמותה. האדם הרגיל, גם אם מטיבעו אינו זומם כל היום לנצל ולרמות, מסתכן תמיד לסור מהדרך הישרה, כאשר הפיתוי גדול דיו. נסיוננו עם מנהיגינו מוכיח, עד כמה צדקו חכמינו באזהרותיהם.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

YouTube Preview Image