פרשת השבוע בחוג המשפחה: בשלח

יציאת מצרים, הסיפור המכונן של עם ישראל, מעוררת שאלות רבות, אשר לפחות אחת מהן בעייתית מבחינה אמונית…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בשלח

בני ישראל מצליחים להמלט ממצרים, נרדפים על ידי פרעה, חילו ופרשיו. בטרם שהרודפים מצליחים להשיג את הנרדפים מבקיע משה את ים סוף לשניים, המים נערמים בצדדים כשתי חומות ויוצרים מעבר יבשתי. בני ישראל חוצים את הים ועולים על החוף בעברו השני. אך זה הצליחו אחרוני הנמלטים לעלות בחוף, קורסות חומות המים על הרודפים. פרעה על סוסיו וכל חילו נשטפים על ידי זרמי המים ויורדים למצולות.

לפנינו הנס הגדול ואולי היחיד שאירע מאודו לבני ישראל.

אחרי הנס פתחו כולם בשירת הודייה (מרהיבה מבחינה פיוטית). בין בשאר נאמר שם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה‘ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה‘ וַיַּאֲמִינוּ בה‘ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ​​.​ גם אחרון הספקנים שוכנע והאמין בה‘. ואין זה פלא, כי ניסים כאלה מתרחשים בהיסטוריה פעם אחת בלבד.

חז“ל ביטאו את גדולת הנס במשפט: „ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי“ (המדרש לפרשה). כלומר ששפחה פשוטה, שהיא במדרגה נמוכה של החברה, ראתה יותר משראה הנביא יחזקאל בחזונותיו. כל אחד מבני ישראל ראה מה שלא זכו הנביאים הגדולים לראות במראות הנבואה. יש סברות וניחושים והזיות על מה שראו בני ישראל, אבל אין אנו עוסקים כאן בפנטזיה ואין זה מענייננו כאן. נציין בלבד שהמעמד היה לכל הדעות כביר ויחיד בהיסטוריה.

בהמשך מספרת לנו התורה על התפתחות מדהימה ביותר. לאחר שהחיים חוזרים למסלולם ובעיות היומיום מתחילות להטריד את המאמינים, עובר העם לסדר היום כאילו לא ארע דבר מיוחד. לא חלפו שלושה ימים, העם היה צמא למים והתחיל להתלונן בפני משה. את התלונה כשלעצמה ניתן להבין ואף להשלים עימה. אבל לא די בזאת, העם מעלה ספק בקיומו של אלוהי ישראל, העם אומר בפירוש מילים אשר כמעט ולא ייאמנו: הֲיֵשׁ יְהוָ“ה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

המסקנה המתבקשת, שלנס כשלעצמו אין השפעה קבועה ואף לא מאריכת ימים על דרכיו של האדם. אם אלה שחזו בנס הגדול לא החזיקו מעמד באמונתם יותר משלושה ימים, הרי שלדורות הבאים, שיודעים כל זאת רק מהקבלה, אין לניסים כל משמעות. האמונה באלוהי ישראל אינה תלוייה בניסים ויותר מכן, חלילה לנו מלתלות אותה בניסים. הרמב“ם אומר מפורשות, שהאותות והמופתים יפים לשעתם, אבל לעתיד הם הופכים למיתוס בלתי מחייב, כלומר שאין חובה להאמין בהם.

לא רק בתורה נאמרו דברים חמורים על אופיו ועל התנהלותו של דור המדבר. נראה שגם לחכמינו לא היתה דעה חיובית על אבותינו מאז והם לא חסכו מהם את לעגם. לפנינו מספר דוגמאות מהמדרשים שאינן מחמיאות כלל וכלל לאותו דור.

לאחר הניסים הגדולים וחציית ים סוף אומר הכתוב: וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף (שמות טו, כב). נא לשים לב לפועל וַיַּסַּע. אפשר להבין פועל זה כך, שהכתוב בא לרמז על שבני ישראל לא נסעו משם מרצונם אלא משה היה חייב להסיעם.

וזאת מדוע? בגלל תאוות הבצע (מדרש תנחומא בובר). בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם. מה עשה, עמד וקישט את הסוסים באבנים טובות ומרגליות, כשבאו לים וטבען הקב“ה, היו צפים על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות, והיו ישראל יורדים בכל יום ונוטלים מהם ולא רצו לזוז משם, כיון שראה משה כך, עמד והסיעם בעל כרחם.

על כפיות התודה: ר‘ יהודה ב“ר אלעאי: כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט … והיה אומר ראובן לשמעון, במצרים בטיט ובים טיט, במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר ומים רבים (כלומר שאין הבדל בין העבדות במצרים לבין הדרך לחרות).

אומר ר‘ יהודה (שמות רבה): אמרו ישראל באותה שעה, הקב“ה הוציאנו ממצרים בשביל חמישה דברים, אחת לתת לנו ביזת מצרים, שנית להרכיבנו על ענני כבוד, ג‘ לקרוע לנו את הים, ד‘ להפרע לנו מן המצריים, ה‘ לומר לפניו שירה, עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים, והרכיבנו על ענני כבוד, קרע לנו את הים, פרע מן המצריים ואמרנו לפניו שירה, נחזור למצרים…

על נטייתם של בני ישראל לעבוד עבודה זרה, כתוב במכילתא דרבי ישמעאל: כיון שראו את פגרי האנשים שהעבידום בפרך ובעבודה קשה כולם מוטלים על שפת הים, אמרו, כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים, נתנה ראש ונשובה מצרימה ונעשה לנו עבודה זרה.

ומה היה המדרש אומר כיום על אותם רביים „ומקובלים“ בישראל העושים ניסים – גם זו עבודה זרה.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com