- haGalil - http://www.hagalil.com -

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וישב

אנחנו נקראים יהודים על שם יהודה בן יעקב. אבל את הישרדותו של עם ישראל, אם ללכת בעיקבות הפרשה שלפנינו, אנו חייבים במידה רבה לאו דוקא ליהודה בן יעקב, כי אם לאשה כנענית בשם תמר, שהרתה לו. ויש בזה רעיון עמוק…

פרשת השבוע בחוג המשפחה:  וישב

ליהודה היו שלושה בנים: עֵר, אוֹנָן, שֵׁלָה. כאשר ער התבגר הוא נשא לאישה את תמר. משום מה מת ער בגיל צעיר וכמנהגי אותם הימים היה אחיו אונן חייב לשאת את האלמנה, על מנת שהנפטר לא יישאר ללא זכר ויורש. אונן עשה כמצווה, אבל מאן להוליד מתמר ילדים, כי הם היו נחשבים לבניו של אחיו המת ער. הוא נהג לאונן, וכך מנע מתמר להרות. בין כך וכך מת גם אונן. הגיע תורו של האח השלישי שֵׁלָה לשאת את תמר. יהודה חשש שגם שֵׁלָה ילך בדרכם של אחיו והוא עצמו יישאר ללא בנים, המציא תירוצים על מנת לדחות את הנישואין עוד ועוד.

תמר לא ויתרה. היא עמדה על זכותה ללדת ילדים. יהודה התנהג איתה בעורמה, החליטה אף היא להערים עליו. היא התחפשה לזונה, כיסתה את פניה בצעיף והתישבה על אם הדרך, במקום שיהודה אמור היה לעבור. כך קרה שהוא נכנס אליה לאוהל ועשה מה שעשה. מאחר שלא היו מזומנים בידיו, ביקשה תמר שיפקיד אצלה כערבון חפצים אישיים: חותם, מחרוזת ומטה. כעבור מספר ימים רצה יהודה לשלוח לה את שכרה עבור שירותיה הליליים, אבל „הזונה“ נעלמה ואיש מהסביבה לא ידע על קיומה של זונה מקומית. יהודה שכח מכל העניין. כעבור חודשים מספר תפחה בטנה של תמר. ליהודה סופר דבר ההריון של כלתו, ומאחר שלא היתה נשואה, הוסק כמובן מאליו שהיא זנתה. מבלי לשאול או לחקור בעניין ציווה יהודה להוציאה להורג. רק כאשר שלחה לו תמר את חפציו האישיים שהשאיר אצלה כערבון, הבין את מה שקרה וחזר בו מכוונתו להעלות אותה על המוקד. תמר ילדה תאומים. אחד מהשניים היה פרץ, מאבותיו של בועז. בועז זה כידוע לקח לאישה את רות המואביה ומהזיווג יצאה השושלת של מלכות בית דוד.

סיפורה של תמר נימנה עם הפנינים היפות בסיפרות התנ“כית. פנינה נוספת היא סיפורה של רות המואביה. מחמת הרעב עוזב אלימלך, תושב בית לחם, עם אשתו נעמי ושני בניו את ארץ יהודה ועובר להתגורר במואב. אלימלך ובניו, שנישאו בינתיים לנשים מואביות, הולכים לעולמם בטרם עת ונעמי וכלותיה, שנותרו בחוסר כל, מחליטות לשוב לבית לחם. נעמי חסה על כלותיה ומציעה להן להישאר במואב, כי ביהודה מצפים להם רק עוני וחרפת רעב. רות ממאנת ומבטאת זאת במילים האלמותיות, שהפכו לאחת האימרות המרשימות בשפתנו: אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלוֹהַיִךְ אֱלוֹהָי.

איכר אמיד חי בבית לחם ושמו בועז. הוא היה מעין קרוב משפחה של אלימלך. בעת הקציר, כאשר העניים הולכים אחרי הקוצרים ומלקטים שיבולים שנפלו או נותרו, הלכה גם רות ללקט שיבולים בשדותיו של בועז. הוא ראה אותה וכנראה שהיא מצאה חן בעיניו, כי הוא ציווה על עובדיו להתייחס אליה ברוחב-לב. על פי עצתה של חמותה נעמי, יצאה רות בלילה לשדה, כאשר הקוצרים ישנים. היא נשכבת לרגלי בועז הישן והוא מגלה אותה בהשכמת הבוקר. גם בהתנהגותה של רות אנו מוצאים את אלמנט הפיתוי כמו אצל תמר. ההמשך ידוע – בועז כמובן לוקח את רות לאישה. בפסוקים האחרונים של ספר רות מופיעה רשימת היוחסין של דוד המלך, המתחילה עם פרץ בנו של יהודה, נמשכת שישה דורות עד בועז וארבעה דורות נוספים עד שדוד רואה את אור העולם. בסך הכל עשרה דורות.

שני הסיפורים מדהימים. הנשים הגיבורות משפיעות על גורלו של עם ישראל וכנראה ממלאות אף תפקיד מכריע בשאלת קיומו. המשותף לשתי הנשים, שהן מתערבות מיוזמתן הן בתהליך ההיסטורי ומשפיעות ישירות על המשך העלילה. החריג בשני הסיפורים, ששתי הנשים אינן נימנות עם חוג העמים, איתם מותר לבני ישראל לבוא בקשרי חיתון. הכנעניות נאסרו לחיתון על יד האבות אברהם יצחק ויעקב, כמובן טרם מתן תורה. המואביות נאסרו על פי חוקי התורה.

עורך או עורכי התנ“ך היו יכולים במשיכת קולמוס קלה להתעלם מהמוצא האתני של שתי הגיבורות. איש לא היה מבחין בכך. השיוך הלאומי או הדתי של גיבורות התנ“ך אינו מוזכר תמיד. מוצאה של בת שבע למשל, אישתו של אוריה החיתי שנלקחה מבעלה על ידי דוד המלך, אינו מוזכר. אין לדעת אם היתה ישראלית או חיתית. משלא עשו העורכים כן, צפות ועולות שאלות:

האם עורכי התנ“ך ראו במוצא האתני גורם שולי שאינו ראוי כלל להתייחסות?

האם הגורם האתני של האישה היה בעל משמעות משנית לזה של הגבר הישראלי?

מדוע החליטו היהודים לקבוע את השיוך לדת ישראל ו/או ללאום היהודי על פי מוצאה של האישה-האם ולא על פי השיוך השיבטי של הגבר-האב (כפי שקפידו בני שבט לוי והכוהנים לעשות); והאם גישה זו עדיין מוצדקת?

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com