אומץ אזרחי הוא ערך שרוב בני האדם מחייבים ואף מעריצים. אדם שמגלה אומץ אזרחי זוכה להערכה של הציבור ואף לכיבודים מטעם השלטונות. ככל שלא נחייב את הערך הזה, אין דרך ללמד ולהנחיל אותו באמצעות שינונם של כללים, חוקים ואף לא של נורמות מוסריות. על מנת להבין ואולי אף לחקות התהגות שמבטאת אומץ אזרחי, אפשר להסתכל בהתנהלותם של אנשים הקרובים לנו. מי לנו מופת ראוי יותר לחיקוי מאשר אבי האומה אברהם…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: וירא
אברהם אבינו עה“ש שומע מאלוהים שהוא עומד להחריב את סדום ואת יושביה בעוון רשעותם. רעיון המתת ציבור שלם ללא הבחנה בין צדיק לרשע אינו עומד באמות המידה של אברהם. הוא מחפש דרך למנוע זאת. הוא אף לא נמנע מלהתעמת עם הסמכות הגדולה ביותר הקיימת ביקום. אין ספק שהוא מכיר בסכנה שיכולה לצמוח לו מהנסיון לשנות את דעתו של בורא העולם. בסגנונו המתוחכם הוא מעז אף להטיח בבורא העולם מעין נזיפה, במילים הבוטות: הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (יח, כה).
מלך בשר ודם היה, כך נראה לי, מצווה להסיר את ראשו של מי שהיה מעז לפנות אליו בלשון זו. אברהם העז פניו אף כלפי מלך מלכי המלכים. וראה זה פלא, אלוהים מוכן להתדיין עם אברהם ואף נעתר לו לבסוף ומוכן לוותר על החרבת סדום אם יימצאו בה עשרה צדיקים. אבל בסדום נותר רק צדיק אחד בלבד, ושלושה שליחי האל ממהרים להוציא את משפחתו מהעיר שנדונה לכלייה.
במסורת היהודית נתפס אברהם כסמל לדמות הצדיק, כסמל לאדם החיובי ביותר. אם כי התנהלותו עם מֶלֶךְ גְּרָר אינה חפה מטעויות – וחז“ל אף עמדו על טעויותיו ודנו בהן – ובכל זאת יש בה ללמדנו מוסר השכל.
בפרק כ‘ עוזב אברהם את מגוריו עם כל אשר לו, ויורד להתגורר בעיר גרר. אברהם ביקש מרעייתו שרה להציג עצמה כאחותו. הסיבה לתרגיל ההתחזות היה החשש, שמישהו מתושבי גרר יחשוק באשתו היפה ועל מנת לקחתה, יהרוג את בעלה החוקי והיא תהיה פנוייה וחופשייה. ואכן כאשר שמע אבימלך מֶלֶךְ גְּרָר ששרה כביכול פנוייה, לקח אותה אליו. אלוהים מתכוון להענישו, על שלקח את אשת אברהם ואף מופיע אליו בחלום ואומר לו זאת. אבימלך מתגונן ומתחנן ומצליח לצאת מהעניין בשן ועין. אבל בליבו של המלך נותרה התמרמרות על אברהם, על שסיבכו בעניין חמור זה והוא פונה אליו בטרוניה:
מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי.
אבימלך מטיח באברהם, כי לולא היה מתחזה כאחיה של שרה, הוא, המלך, לא היה לוקח אותה אליו ולא היה מעלה על עצמו את חמתו של אלוהים. תשובתו של אברהם מעניינת מכמה בחינות: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי.
הסברו של אברהם מניח בהחלט את הדעת. אנחנו מבינים וגם המלך הבין, שאברהם חשש לחייו, מאחר שלא ידע אם יש יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה. כלומר שלא ידע איך יתייחסו אנשי המקום אל אדם שאת אשתו הם חומדים.
מתעוררת השאלה: מה משמעותה של „יראת אלוהים“ זו, שעליה מדבר אברהם. אברהם בוודאי אינו נתכוון לחוקים אלוהיים, מאחר שאלה טרם היו מוכרים. ואשר לחוקי המקום, הם לא היו מוכרים לו ולכן לא ידע, אם הם עשויים להגן עליו. ייתכן שבמלכות גרר הריגת אזרח זר במטרה לקחת את אישתו לא היתה עבירה. תמונת המצב עבור אברהם היתה זו: קיים ספק אם חוקי המקום יגנו עלי ולכן אינני בטוח בחיי. הדבר היחיד שיכול אולי לעמוד לזכותי היא יראת אלוהים. אבל מאחר שאינני יודע אם יש יראת אלוהים במקום הזה, מוטב שלא אסתכן ואסתיר את יחסי המשפחה ביני לבין שרה.
השאלה בדבר משמעותה של „יראת אלוהים“ בעיני אברהם קיימת ועומדת. בתשובתו למלך מתבטא אברהם בערך כך: מאחר שלא היכרתי את חוקי המקום ולא ידעתי אם החוק יגן עלי, הייתי סומך על יראת אלוהים. אבל מאחר שלא ידעתי אם יש כאן דבר כזה כמו „יראת אלוהים“, לא היתה לי ברירה אלא לבצע את תרגיל ההתחזות.
יראת אלוהים זאת בפיו של אברהם אינה מבטאת חוק, ואינה קשורה לאמונה באלוהים או בפחד מאלוהים, זו מעין תחושה ואולי מוסכמה, שגם אם החוק אינו אוסר לעשות מעשה מסויים, בני האדם בכל זאת יימנעו מלעשותו. אולי מין חשש להפר כלל, העלול לפגוע בסידרי החברה. מכל מקום משהו בתודעה שאיננו ניתן להגדרה, המחייב להמנע ממעשים מסויימים, גם אם לא חל עליהם איסור מפורש. קיומה של החברה האנושית תלוי לא רק בחוקים המסדירים את החיים, כי אם במידה רבה בכללי מוסר לוא דווקא כתובים, במצפון שהוא תחושה בלבד.
היהודי שמניח מדי בוקר תפילין, מנשק כל מזוזה הנקרית בדרכו, עדיין אינו מקיים את „יראת אלוהים“ כפי שהבין זאת אברהם אבינו עה“ש. על כן אפשר רק לומר: צא וחשוב מה עליך לקיים על מנת להיחשב לאחד מבניו של אבי האומה.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
