בפרשה שלנו מספרת לנו התורה על שני אירועים, אשר ללא קשר לאמיתותם ההיסטורית הם בעלי משמעות לחוגי המאמינים וגם לקוראים האחרים שאינם דבקים בדת ישראל…
נוסח התורה לא ניתן תמיד להבנה פשטנית. פשוטו של מקרא חשוב ביותר, אבל ללא פירושים ודרושים לא תמיד ברורה כוונת הכתוב. חז“ל טבעו אימרה בעלת משמעות עמוקה ביותר, „דור דור ודורשיו“. בכל תקופה בהיסטוריה של עם ישראל מתעורר הצורך לתת לכתוב פירוש המתאים לזמן, לנסיבות, לצרכי הציבור ולכושר ההבנה של הקוראים. אפשר לומר שלא האמת ההיסטורית היא שמעניקה משמעות למקרא, כי אם המשמעות שכל תקופה מוצאת בכתוב.
יתכן ועלתה המחשבה מלפניו-יתברך, שאם למין האנושי ינתן החופש לחיות על פי רצונו ומאווייו, הוא יחיה בשלום. באה המציאות וסתרה את ההנחה הראשונית. התברר כי האדם באשר הוא אדם מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ומסיבה זו, כך בפירוש כתוב, החליט הוא-יתברך למחות את כל החי מעל פני האדמה וזאת באמצעות המבול.
משפחה אחת נותרה לפליטה על מנת שהמין האנושי יוכל לשקם את עצמו ולהתחיל הכל מבראשית. משפחתו של נוח הצדיק. הסיפור מוכר, נוח ומשפחתו, על בעלי החי השונים, נכנסו לתיבה, והם שרדו. לאחר ארבעים יום נסוגים המים ובשנייה מתחילה ההיסטוריה האנושית. הנחת העבודה של אלוהים (בלשוננו היום) היתה שגוייה. אם אלוהים חשב, שבעולם החדש, צאצאיו של נוח הצדיק יהיו אנשים ישרים, הוא נוכח לראות – כלשונו – כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. הגנים של האדם הצדיק לא עברו בירושה ולא השפיעו על אופי בני האדם. להיות צדיק או רשע, ישר או מושחת, טוב-לב או סדיסט אינו עניין של גנים, אין זה מוטבע בטבע האדם. האדם חופשי להחליט איזו דרך יבור לו. כמובן בהתחשב באילוצי הסביבה, בחינוך, בסוציאליזציה.
לכן כורת אלוהים ברית עם האדם ועם עולם החי, שלא ימיט עוד שואה על האנושות אלא יניח לה לחיות על פי דרכה. יכול האדם להיות רע ולמלא את הארץ חמס ואלוהים לא ישמיד אותו, אבל הוא אינו חייב להיות רע. אבל גם אם סכנת כלייה על ידי אלוהים כבר אינה קיימת, היא עלולה להתרחש בעזרתו האדיבה של המין האנושי חסר המעצורים. לכן נדרש האדם לקבל על עצמו אחריות ולנהוג בתבונה וללכת בדרך הישר.
בהמשך הפרשה אלוהים מתערב במהלך ההיסטוריה, אבל הפעם לטובתו של האדם. המדובר בסיפור מגדל בבל.
גם אם חכמינו בילבלו אותנו באגדה על דור הַפַּלְגָּה (כי בימיו התפלגו בני האדם ברחבי העולם), שניסה לבנות מיגדל שראשו בשמים ולהתגרות באלוהים ועל כן נענש, אין לסיפור זה אחיזה במקורות המקרא.
בני האדם התכוונו לבנות מעין גורד שחקים, מיגדלור שניתן לראותו מכל קצווי תבל, על מנת שהתושבים לא יתעו בדרכים, שיהיה להם מרכז ושתהיה להם אוריינטציה. הכוונה היתה טובה ויש להניח שגם לא היתה כאן כוונה ניסתרת בלתי כשרה. ייתכן דווקא שהכוונה היתה כשרה ביותר: עם אחד, שפה אחת ומרכז שלטוני אחד.
נופת צופים! עולם אוטופי, ללא עמים ולאומים שונים. ללא יריבויות. כולם דוברים אותה שפה. אין מלחמות על אדמות ושטחי מחיה. זה נשמע כהתגשמות האידיאל של המין האנושי, אבל אלייה וקוץ בה.
פרוייקט מעין זה סכנה גדולה בצידו. שילטון מרכזי יחידי, שיוכל לשלוט ללא מצרים ייהפך מטבע הדברים לרודני ומושחת. הסיסמה כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים (פרק יא), לא נחשבה לרעיון טוב בעיני אלוהים:
הוא הפר את עצתם של בני דור הפלגה, בילבל את שפתם וכך התפזרו בני האדם לכל קצווי תבל. הוא גרם לשוני ולתחרות בין בני האדם ובין דעותיהם. רק ריבוי עמים, ריבוי דעות, ריבוי אמונות ודתות, ריבוי דרכי חשיבה גורם להפריית התרבות בכל השטחים. ללא תחרות אין קידמה, ללא תחרות הולכים כולם בתלם אחד, ללא תחרות המין האנושי היה נסוג ומתנוון. אלוהים לא רצה בזה. הוא רצה שלמין האנושי תינתן ההזדמנות להתפתח. פיזור האנושות והפיכתה מעם אחד שמדבר בשפה אחת, כאשר כל בניו חולקים אותן מחשבות, לריבוי של עמים ולשונות, יוצר בהכרח דרכי חשיבה שונות ואמונות שונות.
אמנם גם במקום שיש ריבוי דעות, במקום שיש דמוקרטיה, תיתכן שחיתות, אבל זו רחוקה מלהיות דומה לעריצותו של שילטון ריכוזי, שבו לא תיתכן ביקורת, שבו דיקטטטור, משפחה, מפלגה, או צבא משתלטים על מדינה ועל תושביה ועושים בהם כרצונם.
גם כיום יש עדיין רבים הדוגלים בשילטון ריכוזי כי אינם ערים לסכנותיו – כל זמן שאינם נפגעים אישית.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
