תופעה פסיכולוגית מוכרת – בני אדם, בעיקר אלה שאינם מרוצים מהתנהלות עצמם או מהרגלי חייהם וכיו“ב, נוהגים בימים מיוחדים, כמו למשל תחילתה של שנה, לקבל על עצמם התחייבויות עצמיות לשינויים מסויימים בהרגלי חייהם או לבחירת מתווה חדש. בפרשה שלנו נמצא נגיעה לנושא הבחירה שראוי לדון בו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ניצבים
אחרי פרשת התוכחה, המציבה בפני המאמין את הברירה בין קיום המצוות והברכות שבצידם, לבין הקללות במקרה של אי קיום המצוות, אומרת התורה, רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (ל, טו). ארבעה פסוקים לאחר מכן באה כעין השלמה לפסוק זה במילים וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, שאינם מצווה מפורשת, אלא להערכתי בגדר הצעה, המלצה או עצה טובה.
העניין פשוט ומובן ואינו דורש הסברים מיוחדים. לולא באו הפילוסופים ואפילו תאולוגים, גם מבני דתנו, והעלו מזה מאות בשנים את השאלה הנוקבת, האם אפשרות הבחירה החופשית פתוחה בפני האדם, או שמא הוא כבול על ידי חוקי הטבע שקבע בורא העולם, על ידי ההשגחה האלוהית ועל ידי תנאי הסביבה והמציאות שבהם הוא חי. היינו שאין חופש הרצון וחופש הבחירה, עליהם גאוותו של האדם מאז עמד על דעתו, אלא אשלייה בלבד.
רוב רובם של בני ברית ילכו בדרכו של הרמב“ם, הסובר שאם אין האדם חופשי להחליט ולבחור כרצונו, אין משמעות למצוות ולחיובים הרבים שבתורה. ולכן, כאשר יושב היהודי בבית הכנסת וקורא בפרשה שלנו את הקטע דלעיל, הוא ישאל את עצמו, מהו אותו הטוב שעליו לבחור וכיצד עליו להתנהל על מנת לקיים את הבחירה הנכונה. התשובה לשאלה זו אינה קלה.
נניח לצורך הדיון, שאותו יהודי יושב כל היום בבית המדרש ולומד תורה. הוא מקיים את אחת המצוות החשובות, שכן היא שקולה כנגד מצוות רבות שבין אדם לחברו, כגון הכנסת אורחים, גמילות חסדים, הכנסת כלה ועוד. לימוד תורה הוא מצווה מדאוריתא (וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, דברים יא, יט) וגם מדרבנן (בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד; מסכת אבות). מאידך אשתו של היהודי עובדת בפרך על מנת לפרנס את המשפחה, לדאוג לבית ולילדים. ייתכן והיהודי ייכנס לקונפליקט, לסתירה קוגניטיבית באשר לפעילותו הלימודית. הוא מקיים את אחת המצוות החשובות ביותר, אבל האם ראוי שמצווה זו תהיה על חשבון ההיזק שהוא גורם לאשתו. ואיך ידע אם הוא פועל נכונה. או למשל היהודי היוצא בשבת לרחוב על מנת למנוע חילול שבת הנגרם על ידי נסיעת מכוניות בשכונתו. תוך כדי כך הוא אולי מתפתה ליידות אבנים במכונית חולפת ואולי אפילו פוגע בשימשה הקידמית של מכונית, בכך נמנעת מהנהג ראייה ברורה ונגרמת תאונה. איך ידע מה חשוב יותר, למנוע חילול שבת, כפי שמורים לו רבני קהילתו וכדוגמת אותו איש שנמצא מקושש עצים בשבת ונרגם על ידי העדה (במדבר טו, לג), או להימנע מפעילות אלימה.
כאשר מתעורר קונפליקט או ניגוד אינטרסים מעין זה במצפונו של היהודי ואין הוא יודע איזו דרך יבור לו, ייתכן וימצא את התשובה בחומש דברים. בפרק ו הוא אומר, וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה‘ לְמַעַן יִיטַב לָךְ, ובפרק יב כתוב, שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה … כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר.
חכמי המשנה, התנאים, ראו כאן כפל לשון האומר דרשני, שכן הטוב והישר מובנם דומה וכמעט זהה. שנים מגדולי החכמים במחצית הראשונה של המאה השנייה היו חלוקים בדעותיהם בפירוש שתי מילים אלה.
במדרש ההלכה „סִפְרִי“ נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בפירוש הפסוק הזה: „… כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’…“.
„רבי עקיבא אומר: „הַטּוֹב“ – בעיני שמים ו“הַיָּשָׁר“ – בעיני אדם.
רבי ישמעאל אומר: „הַיָּשָׁר“ – בעיני שמים, ו“הַטּוֹב“ – בעיני אדם.
ההבדלים בין שתי הגישות האלה אינם נהירים. גם אם נחליף את המילה „הישר“ במילה „הנכון“ יקשה לרדת לסוף דעתם של חכמינו ולהבחנה הדקה בין שתי הגישות. גם רבי עקיבא וגם רבי ישמעאל מסכימים, שקנה המידה לעשיית הטוב והישר, הוא שיהיה נכון בעיני ה‘ וגם בעיני האדם. אסמכתא לדרך התבטאות זו מוצא המדרש בספר משלי ג, ד: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
רש’י, שחי כמעט אלף שנים לאחר שני התנאים הנ“ל והידוע בפירושיו הקצרים והתמציתיים, מתעלם מהויכוח בין שני התנאים וקובע בפשטות, הטוב בעיני שמים והישר בעיני בני אדם. התשובה ליהודי הדמיוני שלנו בהתלבטותו באשר לבחירת הדרך הנכונה לקיים את עשיית הטוב, היא, שלא די אם המעשה יהיה נכון בעיני ה‘ בלבד או בעיני האדם בלבד, מכל מקום חובתו לשקול אם אין הוא גורם נזק לאחרים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
