- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: waEtchanan

המושגים חוקים וכן משפטים מופיעים עשר פעמים בפרשה שלנו. בדרך כלל מביאה התורה מושגים אלה בהקשר של צוויים, אתראות לענישה למי שעובר עליהם, שכר למי שמקפיד על שמירתם. זה ידוע ואין בקביעה זו כל חידוש…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ואתחנן

הזכרתי זאת על מנת להראות, שלהנחה זו יש יוצא מן הכלל. בפרק ד חוזר עניין החוקים והמשפטים עם משמעות מיוחדת במינה:

ו וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

העמים יתפעלו מחוכמתם של בני ישראל, כך מסביר משה רבנו, וזאת כאשר יראו אילו חוקים נבונים יש לעם הזה. וגם אני עצמי מתפעל מחוכמתו של משה, המציין עובדה זו. לדעתי לא היה זה תרגיל פדגוגי, על מנת לשכנע את העם לקיים את חוקי ה‘, כביכול, כדאי למלא את הוראות החוקים על מנת לקבל מחמאות יפות. אני בהחלט חושב, שאכן חוקי התורה היו בהם פנים מיוחדות שהבדילום מחוקי שאר העמים, מכל מקום היו מתקדמים ביחס לחוקי העמים האחרים, ושאכן יכלו לעורר התפעלותם של עמים אחרים.

כאשר מביע משה את דעתו זו, סביר שאינו מתכוון לאותם חוקים וציוויים הקשורים למצוות הטיקסיות, לעבודת הקורבנות ועניינים אחרים הנוגעים לחוקי הדת. חוקים מעין אלו אינם מסוגלים להרשים עמים זרים. באשר הם מיוחדים לדת מסויימת זו או אחרת ולכל עם האל המיוחד שלו שדורש לעבוד לו מצורה המיוחדת לו. אין זאת אלא שיש רק סוג אחד של מצוות מעשיות שעל ניסוחם עלולים להתפעל הזרים, ואלו כמובן המצוות שבין אדם לחברו. זה כולל כיבוד הזולת ולא רק כיבוד אב ואם, התייחסות אוהדת לזר, לגר, עזרה לחלשים בחברה כמו נשים, עניים, זקנים ותף, בקיצור מצוות סוציאליות. זאת ורק זאת יכולה היתה להיות התמונה שעמדה לנגד עיניו של משה, כאשר צפה את ההתפעלות שיחוללו חוקי ישראל בין העמים שכניהם.

הברית, שכרת ה‘ עם בני ישראל בחורב לקיים את החוקים ואת המשפטים, תקפה לכל הדורות ולא רק לדור המידבר. משה מסביר זאת בפרק ה‘ במילים:  ג לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָ“ה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. כלומר שהברית נכרתה לא רק עם אלה שהיו במעמד הר סיני, כי אם עם כל אדם מישראל שנולד לאחר מכן וכל אלה העתידים להיוולד בדורות הבאים.

ידוע שלא כל חוקי התורה ראויים להלל, כמו כן ידוע שמספר רב של חוקים לא יושמו על ידי בני ישראל ולמעשה בוטלו על ידי חכמינו. המדובר למשל בחוק „עיר הנידחת“, או הציווי לרגום את מי שמקלל את אביו ואימו. חוקים אלה ודומים להם מעולם לא קויימו. רק אוויל קורא את התורה כלשונה ואינו נעזר בפרשנות חכמינו על מנת להבין עניינים רבים הטעונים הבהרה. ואכן חכמינו הבהירו והאירו את החוקים והציווים בכל דור בהתאם לדרישות המציאות. למשל כבר בתקופת התלמוד לא ניתן היה לקיים את הויתור של המלווה על רכושו בשנת השמיטה והילל הזקן אכן ביטל מצווה זו.

כיום אין נטייה רבה להתפעל מחוקי התורה, לא בין בני ישראל (להוציר את הדתיים) וכמובן גם לא בעיני אומות העולם. אולם משה הטביע את חותמו לפחות על חלק מהמין האנושי ואף בימיני אנו, כשלושת אלפי שנים אחרי מתן תורה, רישומו ניכר.

רעיון החרות מעבדות נהגה כנראה לראשונה על ידי בני ישראל ביושבם במצריים ומומש ביציאת מצריים. דוגמה זו היתה לנגד עיני העבדים השחורים באמריקה אבל גם לנגד חלק מהלבנים שנילחמו לשיחרור השחורים מעבדותם. מי אינו מכיר את השיר האמריקני Let My People Go, המספר את סיפורו של משה רבנו המוציא את ישראל מעבדות לחרות.

למורשת של משה רבנו אפשר להוסיף את יום המנוחה השבועי, שיסודו בתורה והתקבל עם הזמן על כל המין האנושי. גם אם לא כל המין האנושי יודע שהוא חייב למשה היהודי תודה על יום המנוחה, ניתן למנות מעשה חסד זה על מורשתו.

השתמשתי כאן במונח מורשת, כי מרבים להשתמש היום במונח זה על מנת לזכור ולהיזכר באישים שונים מבין הישראלים, אשר רק חלק מהם ראויים להיזכר ואילו אחרים מוטב היה שלא להזכירם כלל.

השתרש המינהג להדביק לייחס את המושג מורשת למי שאינם רויים לכך, כביכול היו הוגי דעות גדולים שאת תורתם ראוי ללמוד ולצעוד לאורה מנסים לטפח אותה וללמדה בציבור ובבתי הספר. על מנת למנוע זילות של המושג מורשת, טוב היה אם היו מודדים את מעשיו ואת רעיונותיו של אדם, שמנסים לזכות בדעותיו את כל עם ישראל, על פי קנה מידה ראוי. ומיהו קנה מידה ראוי יותר מאשר משה רבנו.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com