- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Dewarim

כאשר אלוהים רוצה להפקיד בידי משה רבנו את גורל עמו ולהטיל עליו משימות שונות, טוען משה „לא איש דברים אנוכי“. כלומר שאינו רגיל לדבר. ואחר כך מוסיף משה להסביר שהוא כבד פה וכבד לשון, כלומר שהדיבור קשה עליו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: דברים

והנה החומש שלפנינו מתחיל במילים „אלה הדברים אשר דיבר משה“ ובהמשך הוא לא מפסיק לדבר, ומספר את כל הקורות אותם במדבר, חוזר על חוקים רבים, שונה בפניהם את כל הברכות והקללות, וזאת עד לסיום ספר התורה.

לפנינו כביכול שתי הצהרות שסותרות זו את זו. ואת הסתירה הזו מנסה המדרש (מדרש רבה לפרשת דברים) לתרץ בכך שהוא מסביר: כל זמן שלא זכה משה לתורה, לא היה איש של דיבורים, אבל כיוון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר.

המדרש יצא מההנחה, שלשונו של משה נתרפאה, כלומר שהיה למשה פגם פיזי בלשונו. פגם זה היה בהתאם לאגדה מידרשית גימגום, שנגרם כתוצאה מאירוע בילדותו של משה. עניין זה כבר נדון באתר זה והוא גם ידוע בחוגי המאמינים, אבל אחזור עליו בקצרה: משה גדל בבית פרעה, ופרעה היה נושא את התינוק על זרועותיו, והיה משה נוטל כיתרו. רצה המלך לדונו להריגה. נתיעץ פרעה עם חכמיו. מה עשו, הביאו לו קערה אחת, נתנו בתוכה מטבע זהב וגחלת של אש. אמרו, אם הוא נוטל הזהוב בידוע שהוא בן דעת וחייב מיתה. רצה משה ליטול את המטבע ובא מלאך והסיט ידו ונטל הגחלת והכניסה לתוך פיו ונעשה ערל שפתיים, כלומר מגמגם.

לא ברור, מדוע היתה האגדה חייבת להמציא סיפור על הפיכתו של משה למגמגם. הקריאה של הטקסט המקראי כלשונו, כפי שהוא מונח לפנינו, מבהיר לקורא, שההסברים של משה על הקושי שלו למלא את השליחות שרוצה להטיל עליו אלוהים, הינם תירוצי התחמקות בלבד.

כי איך ייתכן שהאדם שהנהיג את ישראל במדבר ושפט את העם מבוקר עד ערב (מקרא מפורש) היה מגמגם. וזאת עוד בטרם שניתנו עשרת הדיברות והתורה. הרשב“ם, נכדו של רש“י (המאה ה-12), מביע זאת במילים הקולעות: „וכי אפשר נביא אשר ידעו ה‘ פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו?“ ומוסיף הרשב“ם, שאין לסברת הגימגום זכר בדברי התנאים והאמוראים.

לא ברור, מדוע היה המידרש זקוק להסבר, כאילו העיסוק בתורה גרם למשה רבנו להרפא מהפגם בלשונו. אלא אם כן חשב אותו בעל המידרש, כלומר הדרשן, שבאמצעות הסבר זה יוכל לשכנע את שומעיו, שהעיסוק בתורה מסוגל לרפא חוליים.

מדרשי האגדה, כפי שכבר ראינו בעבר, יכולים להכיל תובנות פילוסופיות ותרבותיות עמוקות, יכולים אבל להישמע לפעמים כסיפורי מדע-בדיוני או כסיפורי אלף-לילה-ולילה. אבל תמיד ניתן למצא ביניהם גם עניינים משעשעים, בעיקר משלים, כמו משל זה שמצאתי במידרש לפרשה שלפנינו, הגם שלא הבנתי מה עניינו לכאן:

ואמר ר“י בר חנינא עובד כוכבים ששמר את השבת, כל זמן שלא קבל עליו את המילה (שלא התגייר) חייב מיתה. ולמה?  בנוהג שבעולם מלך וגבירה יושבין ומסיחין זה עם זה. אם בא מישהו ומכניס עצמו ביניהם, חייב מיתה. כך השבת הזו בין ישראל ובין הקדוש ברוך הוא, שעליה נאמר שהיא הברית „ביני ובין בני ישראל“ (שמות לא). לפיכך כל עובד כוכבים שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה.

ועוד הסבר מעניין שמוזכר בו בלעם שנדון כאן בשבוע שעבר: „ראויות היו התוכחות להיאמר מפי בלעם והברכות מפי משה. אבל אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו, ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן, אמר הקדוש ברוך הוא יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתקבלו הברכות והתוכחות ביד ישראל.“

בין כך ובין כך, בין אם הפנימו בני ישראל את עניין הברכות והקללות, ובין אם לא התייחסו אליהן כנדרש, חשוב להבהיר ולקחת אל לב, שגם במקרה שיש ברכות הן עלולות להיהפך לקללה. והמבין יבין.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com