נושא הקורבנות על השלכותיו, כך הייתי סבור, נדון מעל אתר זה פעמים רבות ומוצה דיו. וכי מה עניין יש ליהודי הדתי או למסורתי לחזור ולדוש בו. אומנם פרקים רבים בתורה, בעיקר בחומש ויקרא, עוסקים בקורבנות, אבל לבד מהקריאה בשבתות בבית הכנסת אין בהן כל עניין מסקרן לקורא בן זמננו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמיני
לא הייתי חוזר היום לדון בנושא, אם לא היו אירועים מסויימים בימינו דוחפים לעסוק בו. אתר זה משתדל כידוע להימנע מלהיגרר לנושאים שהם בגדר פוליטיקה יומיומית, הללו שמורים לעיתונאים ולאמצעי התיקשורת. אבל אם הנושא היום נראה קשור לאקטואליה, אין הוא נוגע לסדר היום הפוליטי העכשיווי. הוא נוגע יותר לתקופה שלמה בחיי האומה הישראלית-יהודית, למן עצמאותנו המדינית.
נושא הקורבנות, היינו סבורים, עבר זמנו. כידוע מאז שחרב המיקדש בטלו הקורבנות. אבל יש מי מבני עמנו שאינם סבורים כן ושואפים בכל מאודם לחזור לסדר עבודת הקורבנות, ובעתיד במידת האפשר גם בהר הבית. לצורך זה יש מי שלומדים ומתרגלים את הנושא על מנת להיות מוכנים בכל שעה ושעה, ולאו דווקא לעת בוא המשיח, אלא ברגע שרשויות המדינה יתירו להם זאת. ולא היה טעם להיזקק לנושא, אם לא היה מתפרסם, שבערב פסח במקום כלשהו בירושלים התאספה קבוצה של יהודים קיצוניים (ביניהם יהודה גליק שנפצע לפני זמן מה מכדורי פלסטיני), ומצטלמים כשהם מחזיקים בידיהם שה כהחזק תינוק נאהב, כאשר בצידם ניצב מניין כוהנים לבושים בחלוקים לבנים. לאחר ששחטו את את הכבש, קורבן הפסח, צלו אותו על האש וחילקו מבשרו לקהל שנאסף, כאילו קיימו רת מצוות הפסח. לא כאן המקום לדון בעניין זה מבחינת השלכותיו הפוליטיות. אבל חשוב ביותר לדון בו מהיבטיו הדתיים.
הקרבת הקורבנות היא מצווה מדאורייתא. אבל כידוע גדולתה של דת ישראל הוא בשינויים שחוללו בה חז“ל במשך דורות רבים. ובאשר למצוות הקורבנות, לא רק שהיא פסקה עם חורבן הבית, אלא נועדה מראש להתקיים תקופה מסויימת בלבד, זמנית. כבר הורנו גדול חכמי ישראל בכל הדורות, הרמב“ם, שמצוות התורה מתחלקות למצוות פולחניות ולמצוות שמטרתן הכרת ה‘ וסדר חברתי מתוקן, שהם חסד, משפט וצדקה, כי רק באלה חפץ ה‘ (ירמיהו ט, כג).
מצוות הקורבנות ניתנה מראש – כך הרמב“ם – על מנת להסיח את דעת העם מהקרבת קורבנות לאלילים. כי כך היו בני ישראל רגילים לפני מתן תורה וכך נהגו כל העמים השכנים בעת העתיקה. וכבר אמרו גם נביאינו הגדולים שאין אלוהים רוצה בקורבנות. המחשבה שאלוהים זקוק לקורבנות היא אמונה טפלה, שהתאימה לעת העתיקה. תורת משה לא יכלה לבטל במחי יד את האמונה השגוייה, שאלוהים דורש קורבנות, ועל כן בחרה בדרך אחרת, היינו להסיט את עבודת הקורבנות לאלוהי ישראל, במטרה שהם יתבטלו מאליהם, כאשר בני ישראל יגיעו להכרת ה‘ שאינה זקוקה יותר לפולחנים וטקסים אליליים.
לאחר שהעם היהודי עבר את תקופת ההשכלה והנאורות, הגיע בכל שטחי החיים להישגים מרשימים, בהגות האמונית, בפילוסופיה, במדעים ובשאר התחומים, אנחנות רואים בימינו נטייה לחזור לאמונות טפלות ולפולחנים אליליים.
לתופעה זו ייתכנו הסברים שונים, אני אנסה הסבר פסיכולוגי. הפסיכולוגיה איבחנה מעין הפרעה נפשית, שבה לוקים אנשים רבים, הנקראת רגרסיה. המילה רגרסיה עצמה פירושה נסיגה. על מנת להסביר תופעה זו כדאי להיעזר בדוגמה נפוצה בין ילדים, אשר ממנה ניתן להשליך על מבוגרים. ילד בגיל חמש שנולד לו אח קטן, והוא חש שמירב תשומת הלב של הוריו כבר לא מופנית אליו, עשוי לחוש חוסר ביטחון וחרדה ואז הוא חוזר להתנהג כמו שנהג בילדותו כגון הטלת שתן במיטתו, על מנת לחזור למרכז העניינים בבית. האדם המבוגר, כאשר הוא חש אי-נוחות וחוסר-ביטחון רגשי, עלול במצבים של משבר מסוים, להיתקשות בהתמודדות עם בעיותיו באופן המקובל והתואם את שלב בגרותו, לסגת לאחור לשלב מוקדם יותר בהתפתחותו. למשל, מבוגר שנקלע למצבים מלחיצים, כגון קידום בעבודה, מבחנים באוניברסיטה וכו‘, עשוי לאבד את האיזון, לצעוק ולרקוע ברגליו כשם שנהג בנעוריו.
תופעה זו אצל היחיד, עלולה, כך אני סבור, להשתלט גם על קבוצות אוכלוסייה שלמות, היינו על עמים. די אם מצבי החרדה הגורמים לרגרסיה ישתלטו על חלק גדול, או חלק משפיע מהעם. העם כולו יחפש פיתרון או פורקן בנסיגה להתנהגות שהיתה נהוגה בעבר, ואפילו בשחר ההיסטוריה שלו.
כמו שהיחיד הנתקף בחרדה (ולא חשוב אם לחרדה זו בסיס עובדתי או שהיא פרי דמיונו), מתנהג למראית עין ככל האדם וממשיך לתפקד בחיי היומיום כאילו לא קרה דבר (כמובן עד למצבי התקף מסויימים). כך לדעתי גם עם שלם (הנסחף מרצונו או נגד רצונו אחרי הקבוצות הדומיננטיות שבו), עלול להיות קורבן למצבים נפשיים מעורערים הגורמים לנסיגה, לרגרסיה, בהתפתחותו. עם כזה יהיה פתוח לאמונות ילדותיות, היינו אמונות טפלות, כגון האמונה שקמיע יכול לעזור, שתפילה למתים בהשתטחות על קבריהם יכולה לרפא משהו, שהקמת המיקדש ושחיטת בעלי חיים לכבודו של אלוהים, עלולה להיות לרצון לפני ה‘. איזה רעיון אבסורדי! ושל מי הרעיון!
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
