Paraschat haSchawua: Ki tissa

0
21

כולנו מכירים את המנהג, שלא לספור בני אדם. לאדם שגדל על ברכי המסורת ואשר בילדותו נהוג היה למנות בני אדם באמצעות הא“ב העברי, יש רתיעה מסויימת מלספור בני אדם…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תשא

ראשיתו של האיסור הוא בפסוק הראשון בפרשתנו:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָ“ה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם…. לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

התורה מזהירה מפני הספירה ואומרת שבמקום למנות את בני ישראל, ייתן כל אחד כופר מסויים, את יחידות הכופר יספרו וכמניין התרומות כך מניין התורמים ובכך יימנע הנגף. על מנת שלא יהיו ספקות באשר לגורם שממנו עלולה לבוא סכנת הנגף מסביר רש“י: לכפר על נפשותיכם – שלא תינגפו על ידי המנין. כלומר שעצם ספירת בני האדם היא שגורמת למגיפה. הנושא נדון אף בתלמוד וע“י הפוסקים ויש גם הלכה בנידון. אבל השאלה היא בדבר מקורו של איסור זה ומה הקשר שלו לתורה, לאמונה ולדת ישראל. הסברים שונים אפשר למצוא בספרות ההלכה למנהג זה. אין טעם למנות אותם משום שאינם משכנעים.

לשאלה לא נמצא מענה מניח את הדעת. היהודים לא היו היחידים שחששו מלערוך מפקד אוכלוסין שבו מנו את בני האדם. חשש זה היה משותף גם לעמים אחרים בעת העתיקה. מכתבי מארי מהמאה י“ח לפה“ס (עיר השוכנת על נהר פרת על הגבול שבין עירק לסוריה) מדווחים על מפקדים, שנערכו לעיתים מזומנות בקרב שבטי הנודדים לצורך גיוסם לצבא, חלוקה מחדש של קרקעות או גביית מיסים. שמות הנפקדים נרשמו על לוחות ואלה נשלחו למרכז הממלכה. מעיון בתעודות מן המזרח הקדום עולה (כך החוקרים על פי עולם התנ“ך), שספירת אנשים ורישום שמותיהם על גבי לוחות נתפסו בעיני האדם הבבלי כדבר הרה-אסון ומפחיד מאין כמוהו. היה זה ממעשיהם של אלי הגורל, שקבעו בכך מי לחיים ומי למוות. בנוסף, לוחות ועליהם שמות בני אדם עלולים היו ליפול בידיים לא נכונות ולשמש בפולחני מאגיה שחורה כדי לפגוע בבעלי השמות.

לא תמיד הקפידו בישראל על האיסור הנ“ל. התנ“ך מספר על מפקד אוכלוסין באמצעות ספירת אנשים, שגרם לתוצאות טרגיות. המדובר בדוד המלך ששגה שגיאה גדולה, כאשר הורה על המפקד. עיון בטקסט יקל על ניתוח המאורע (שמואל ב‘ פרק כד).

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם.

מותר להטיל ספק גדול באפשרות שדוד המלך הכיר את הפרשה שלנו. מקריאת הנביאים הראשונים מתקבל הרושם, שהתורה וחוקי משה לא ממש היו ידועים בעם. חיזוק לכך אנו מוצאים בתנ“ך עצמו. בערך כארבע מאות שנה אחרי דוד, בימי המלך יאשיהו, מתגלה ספר התורה בבית המקדש (מלכים ב, פרק כט). הספר שלא היה ידוע עד אז ושגרם למהפכה דתית עצומה.

ספק אם יואב, שר צבאו של דוד, הכיר את התורה, מכל מקום ידע שמסוכן לערוך מפקד והפציר בזהירות במלך להמנע מכך: וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ… יוֹסֵף אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים… וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה.. אבל דוד חסר המעצורים אינו שועה לעצת יואב. וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב … לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל.

העונש על מפקד האוכלוסין אינו מאחר לבוא. אחרי שהמפקד מסתיים, מחליט אלוהים להטיל עונש על האשמים. אלוהים רוצה לאפשר למלך דוד לבחור באחד משלושה עונשים ושולח אל דוד את הנביא גד עם ההצעה המפורטת להלן:

  • שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ
  • שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ
  • שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ

דוד מתחמק מתשובה חיובית ועונה על דרך השלילה. הוא מבקש שלא להענישו אישית ובתשובתו החמקמקה מגולל את העונש על העם: נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָ“ה כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. הערה: בשלושת העונשים המוצעים אין איזכור לנפילה בידי אדם כי אם רק תלאות של מנוסה לזמן מוגבל של שלושה חודשים. אלוהים הבין מתוך דברי דוד את מה שהבין והטיל את העונש על כל ישראל: וַיִּתֵּן יְהוָ“ה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר-שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.

כאשר רואה דוד את המלאך המכה בעם, וכאשר החלטת אלוהים בדבר הענישה נמצאת בשלב ביצוע ולו אישית אין נשקפת עוד סכנה, פונה דוד אל אלוהים: הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי.

חבל שאלוהים לא קיים שיחות עם דוד כפי שנהג עם אברהם אבינו ועם משה רבנו. מעניין, מה היה אלוהים משיב.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com