- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Bo

נושא עבדות מצריים חקוק בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. קביעה זו הינה עובדה, אלא שיש לה פרשנויות והשלכות…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בא

אבל בטרם לכל מתעוררת השאלה לגבי המושג „זיכרון קולקטיבי“. כל אחד יודע מהו זיכרון רגיל, זיכרון אישי, זה עניין פשוט. אנחנו זוכרים את מה שהיה לפני יום, לפני שנה או שנים רבות, ולפעמים אנחנו נזכרים אף בדברים שכבר שכחנו אותם, בעיקבות אסוציאציה מסויימת שמעוררת נשכחות. כל אחד מכיר זאת ואין טעם לדון בזה ארוכות.

אבל הבה ננסה לתאר לעצמנו זיכרון קולקטיבי. איך דבר כזה אמור להתרחש במציאות החיים. האם הקולקטיב, כלומר קיבוץ בני אדם בני אומה אחת או דת אחת, זוכר אירועים מלפני מאה או אלף שנים? או שיום אחד, לרגל אירוע מסויים, עולה בדעת הקולקטיב באופן פתאומי אירוע מתקופה קדומה?

ננסה לבדוק את הנושא לאור אירועים מסוימים בהיסטוריה שלנו. כמעט לכל ישראלי זכורה שנת 1492. כולנו יודעים שבשנה זו התרחש גירוש ספרד וגם שבאותה שנה גילה קולומבוס את אמריקה. כלומר שגירוש ספרד טבוע בזיכרון הקולקטיבי, בזיכרון הלאומי שלנו. אז מה זה אומר לנו? לדעתי לא כלום. תאריך היסטורי ותו לא.

דוגמה מאלפת יותר הוא מרד בר-כוכבא. לכל אחד מבני העם היהודי חבויים בזיכרונו רשמים הקשורים באירוע הזה. אלא שרשמים אלא עלולים להיות שונים. יש מי שזוכר את בר-כוכבא כאחד מגיבורי ישראל המהוללים שיאה לזמר לו שירי תשבחות. יש מי שרואה בבר-כוכבא אדם בעל אומץ רב וכישורים מדהימים, אבל מאידך אדם שהלך שולל אחר רעיון עיוועים שהוא המשיח ושיעלה בידו לגבור על האימפריה הרומית ובמרידתו גרם כמעט להכחדתו של עם ישראל.

דוגמה מהתנ“ך מאפשרת ליבון מעמיק יותר של הנושא. בספר נחמיה מופיע המשפט המעניין „וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן“ (נחמיה ח, יז). במשך כשבע מאות שנה, מימי יהושע בן-נון ועד לנחמיה לא חגגו בני ישראל את חג הסוכות. הם פשוט לא הכירו את החג הזה, לא זכרו אותו. רק לאחר שקראו בתורה והתברר, מדוע ואיך חייבים לחוג סוכות, אכן הקימו סוכות וחגגו את החג כהילכתו. זאת אומרת שהזיכרון הלאומי או הקולקטיבי בקשר לחג זה לא היה קיים כלל. רק לאחר שגילו אותו בכתובים וחגגו אותו מדי שנה, הוא נשאר כחובת מצווה עד היום הזה. במילים אחרות אפשר לטעון, שיש לנו כאן עסק לא עם זיכרון קולקטיבי, כי אם עם מסורת. המסורת היא שקובעת, מה נשאר לנו בזיכרון וכיצד עלינו להתנהג בזמן מסויים או בעניין מסויים.

ובהמשך עלינו לשאול, מי מחליט או קובע, מה תהיה המסורת שלנו? אנחנו גדלים בבית ההורים, הולכים לבית ספר, נתונים להשפעות חברת הילדים ואח“כ לחברת המבוגרים וכו‘ וכו‘ וכך אנחנו לומדים דפוסי התנהגות, אשר המסורת היא אחד ממרכיביה.

אשר לחג הסוכות ראינו, שהנושא כנראה לא ממש היה חשוב למנהיגי או חכמי ישראל. שבע מאות שנה זנחו אותו. לא כן במה שנוגע לנושא העבדות. אחד המשפטים בתורה, המוכר קרוב לוודאי לכל הקולקטיב היהודי הוא „עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה“. השאלה בהקשר זה היא, מדוע היה חשוב לקובעי התודעה הלאומית לשמור על נושא זה בעוצמה כזו בזיכרון העם. אומנם קשה לטעון שזיכרון העבדות ממש חי בתוך נשמת העם. אבל מאידך, מה כל כך מרומם לחשוב שהיינו עבדים, או שאבות אבותינו היו עבדים. קשה לומר שזו תחושה מהנה אך מאידך אין היא מפריעה. מאחר שאיננה אישית, אין היא גורמת לסבל אישי. מעט הם מבני עמנו שחשים בסבל ממש בימי אבל כמו תשעה באב, שבו חרב בית המקדש.

אבל חשוב היה כנראה לקובעי התודעה העתידית של העם, לקובעי הזיכרון הקולקטיבי, לקובעי המסורת הלאומית, שהיהודי, למרות שמזמן יצא מעבדות לחרות, ולמרות שעולם העבדות לא היה אקטואלי עבורו, לחוש תמיד את קירבתה ואת מציאותה של העבדות. מכל מקום היה לתחושה זו פן חיובי מיוחד במינו. תחושה זו היתה כנראה הסיבה להתערבות היהודים במשך ההיסטוריה למען העבדים והנדכאים. מעין תחושת סולידריות, אמפטיה, בין האדם הסובל לבין אבות אבותינו שהיו עבדים לפרעה. מתבקשת שאלה, שלא ניתן לדון בה במסגרת זו, האם ובאיזו מידה יש לזיכרון העבדות משמעות כלשהי בחיי הקוקלטיב היהודי ובעיקר בזה החי בישראל.

שאלה נוספת, שעליה אמור כל קורא לתהות בינו לבין עצמו, האם מסוגלים מעצבי דעת קהל לעורר ולעודד זכרונות קולקטיבים על מנת ליצור תחושות לקידום אינטרסים, שיכולים להיות מועילים ויכולים להיות גם מזיקים לעתיד הלאום.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com