- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: wajetze

בחוסר כל יוצא יעקב אבינו לדרך נדודיו על מנת להגיע לחרן, שם יוכל להימלט מניקמתו של אחיו עשו, המתנקל לנפשו. עם רדת הלילה הוא נשכב בשדה לישון, ואז הוא חולם את חלום הסולם המפורסם. בחלום זה דנו דורות של פרשנים ודרשנים ומצאו בו כהנה וכהנה. כאן נסתפק בפירוש הטקסט המקראי כלשונו וכמובן במסקנות ההגיוניות המתבקשות ממנו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויצא

בחלום מבטיח אלוהים ליעקב לתת לו ולזרעו את כל הארץ אשר עליה הוא שוכב וכן להפוך את צאצאיו לעם גדול, אשר בו יתברכו כל משפחות האדמה. אבל לא די בזאת, הקב“ה מוסיף: „וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ (בראשית כח, טו).

מה צריך האדם יותר מהבטחה מפורשת של אלוהים לשמור עליו בכל אשר ילך ולא לעזוב אותו לנפשו. יעקב יכול היה לאור הבטחה גורפת זו לחזור בשקט לבית אביו, כי מה היה לו עוד לפחד מאחיו עשו. עם שמירה צמודה כזו לא היה לו לחשוש מדבר. מה צורך היה לו להמשיך במסע הנדודים המפרך לחרן, מאות קילומטרים מהבית, כשהוא מופקר לתלאות הדרך ואף לסכנת שודדי דרכים.

נראה שיעקה אינו מהרהר באפשרות זו. הוא ממשיך במסעותיו, לא מפני שהוא מטיל ספק בהבטחת אלוהים ובכוחו לעזור לו. הוא יודע שהאחריות לעתיד גורלו מוטלת קודם כל על האדם עצמו ושעליו לבדו למצוא את דרכו בחיים.

תופעה דומה אנחנו מוצאים אצל זקנו של יעקב, אברהם אבינו עה“ש. גם אותו ברך אלוהים בשפע ברכות והבטחות לעתיד יוצאי חלציו. ובכל זאת לא נקט אברהם במדיניות „השם יעזור“, כי אם אזר חלציו בכל פעם שהיה במצב מסוכן והחליט את מה שהיה חייב להחליט, מבלי לסמוך על ישועה שתבוא מלמעלה. מוזר, וכבר עמדנו על כך בהזדמנות קודמת, שהרמב“ן טוען שאברהם ביצע חטא חמור על שלא סמך כביכול על אלוהים ושעל כן נענשו בני ישראל בגלות מצריים. המדובר בירידתו של אברהם לגרר כאשר שלט הרעב בארץ. על פי הרמב“ן היה חייב אברהם לסמוך על עזרת הקב“ה, שהוא יפדנו בעת צרה. על דעתו המופרכת של הרמב“ן כבר עמדנו ולא נחזור על כך. כאן חשוב להדגיש, שאברהם, כמו גם נכדו יעקב ניסו להתנהל בדרכם בחיים בהסתמכם על כוחם ועל תושייתם. הגישה הרווחת במקומותינו, „השם יעזור“, „יהיה בסדר“ וכיו“ב, לא התאימה לדרכם בחיים וכנראה גם לא לאמונתם.

אומנם בשנות הגלות הרבות, בעיקר בכפרים ובעיירות במזרח אירופה, במצבים שהיהודי היה נרדף, עני מרוד ולא ידע אם בערב שבת יהיו החלה והדג מונחים על שולחנו, ועל מנת שלא יתייאש תלה את ביטחונו בשם-יתברך הדואג לכל ברואיו וידאג גם למחסור משפחתו (ראו גם סיפורי מנדלי מוכר ספרים). „השם יעזור“ ויהיה בסדר“ היו מעין מקור נחמה ועידוד. האמונה כמפלט למסכנים.

האם כזו היתה אמונתם של אבותינו? גם אם השאלה הינה יוצאת דופן, היא בהחלט במקומה. הם, שהיו ראשוני המאמינים באל היחיד, עזבו את הגישה האלילית של יחסי הגומלין בין האל לבני אנוש, את הגישה הרואה את האדם כמשרתו של האל, שעובד אותו בנאמנה וזוכה על כך בהגנה ובהטבות. ולעומת זאת צפויים לו כביכול עונשים כבדים, במידה והוא עובר על דברי אלוהיו או אינו משרתו בנאמנה. האמונה המונותאיסטית הטהורה רואה בעבודת השם עבודה „לשמה“, עבודה ללא ציפייה לשכר. שכר ועונש אינם עומדים על סדר היום של אמונה זו. האדם המאמין (ויש להדגיש לאו דווקא הדתי) אינו קושר את השכר ואת העונש מהשם-יתברך בקיום המצוות או בעבירה עליהן. למי שצם ומתענה ביום הכיפורים אין ביטחון שעוונותיו יסולחו לו, כמו שאין גם קשר בין קיום המצוות לבין השכר שהוא עלול לזכות בו. זו האמונה הטהורה, כמו שהיא באה לידי ביטוי אצל אבותינו וכן אצל הנביאים וביתר הדגשה באחד מסיפרי התנ“ך הפילוסופיים, הוא ספר איוב.

האדם החרד באמונתו לעולם איננו קושר בין התנהלותו בחייו ובין מה שמוענק לו מידי שמיים. הוא אינו יודע, מה אלוהים חושב, מה אלוהים דורש ולמה הוא מתכוון, להוציא את מצוות התורה, כפי שנתפרשו על ידי חכמי ישראל על פי דרכי הפירוש, ואשר עליהם הסכימו כלל ישראל.

שאלה אולי מוזרה ואולי אף מזעזעת לחלק מבני עם ישראל: מה ההבדל בין היהודי המאמין (באמונה הטהורה כמו זו של אבותינו) לבין מי שאינו מאמין (בלשוננו היום חילוני)? כמובן שהמאמין מקיים מצוות ובזה שונה מן הקצה אל הקצה בהתנהלותו היומיומית למי שאינו מקיים וגם אינו מתעניין במצוות. אולם אין הוא סומך על משוואה בין התנהלותו עלי אדמות לבין שכר ועונש מידי שמיים. ובזה אינו שונה מהחילוני. וניתן להוסיף שאינו מתיימר לדעת את מחשבות השם-יתברך ואת רצונו. והוא דוחה את האפשרות שמי מבני האדם מסוגל לתקשר עם אלוהים ולתווך בינו לבין מבקשי בקשות למיניהם.

אין ספק שבנוסף לילדים ולחלושי מוח גם דתיים רבים (כולל מבין מנהיגי הדת) חושבים אחרת, רק שהם לא ירדו להבנת האמונה בייחוד האלוהי כפי שהבינו אותה אבותינו ולכן מן הראוי שלא יתהדרו במורשת שלהם.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com