Paraschat haSchawua: Toldot

0
18

„ההיסטוריה חוזרת על עצמה“. נהוג להשתמש באימרה זו הן במה שנוגע להתנהלות של אנשים פרטיים, הן במה שנוגע לגורלם של עמים. ככל שהדבר נוגע לאימרות אפשר לומר, שלפעמים הן קולעות למטרה ולפעמים הן גיבוב של דברים בטלים. מכל מקום יש באימרה מעין זו שלפנינו לשמש פתיח לדיון, אפילו בעניינים השייכים לפרשת השבוע…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: תולדות

על יעקב אבינו לא ניתן להחיל אימרה זו. דרך חייו מעידה על ההיפך הגמור מההנחה לעיל. יעקב החל את דרכו בחיים שלא בדרך הכי מכובדת. עוד בטרם ראה את אויר העולם תפס את אחיו בעקבו על מנת לעקב אותו ולצאת לפניו. הוא רצה להיות הראשון, הבכור. משזה לא צלח בידו, השיג את הבכורה באמצעות הונאה. וכי איך ניתן לכנות את רכישתה של הבכורה, שהיא מעמד מיוחס השווה הון, בתמורה למרק עדשים הניתנת לאדם החוזר מן הצייד עייף ורעב. ובהמשך מעשה הונאה נוסף – גניבת הדעת של האבא יצחק וגניבת הברכה. תרמית כמו מהסרטים.

כאשר יצא יעקב לגלות למד על בשרו איך שורדים בעולמו של הקב“ה בהגינות ואף בהתנהגות מופתית. הוא עבד קשה בעבור האישה אותה אהב. בזיעת אפיו עשה רכוש גדול. ידע למנוע מלחמת חורמה עם אחיו, ששנא אותו וביקש להשמידו. כישרונו והתמדתו בעבודה מאומצת עשוהו לאדם גדול, בעל בעמיו. לאחר שנאבק במלאך אלוהים וכמעט שהצליח להכניעו, זכה לקבל שם חדש בו מופיע התואר שר, ונקרא מעתה ואילך ישראל, אותו שם שהוריש לכל צאצאיו. הוא יכול לשמש דוגמה לאדם חכם שלמד מטעויותיו וגילה בעצמו את מוסריותו ואת התבונה שהדריכה אותו בחייו. אצל יעקב אבינו ההיסטוריה לא חזרה על עצמה. הוא למד מההיסטוריה ועשה היסטוריה.

ומה באשר לצאצאיו? לנביא ירמיהו, שחי בעצם אותם הימים שעתידים היו להסתיים בחורבן בית ראשון, נמאס מהסביבה בה חי והוא מכריז על העדפתו לחיות במדבר, כי בתוך עמו „כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ“ (ירמיהו ט, ג). האווירה בארץ יהודה עכורה, אין לסמוך על איש, אפילו לא על אח ורע. ירמיהו רומז בנזיפתו בעמו על אבינו יעקב, שהתחיל את דרכו בעקלקלות ולאו דוקא ביושר. אולי רצה ירמיהו לרמוז על כך, שניתן לשנות כיוון, כמו שעשה אבינו יעקב, שניתן לרדת מהדרך הפסולה ולאמץ דרכים מהוגנות. על האווירה העכורה ביהודה מעיד גם הנביא ישעיהו, שהקדים את ירמיהו, בדבריו „אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת“.

סופה של האווירה העכורה היה חורבן בית ראשון. האווירה הזו של השחיתות, שבה כל אחד חושב רק על עצמו, מרמה ללא הבחנה את כל מי שניתן לרמות, כאשר הנאותיו ותועלתו בראש מעייניו, לא היא שגרמה למפלה ולחורבן. אלה היו רק הסימנים החיצוניים שהעידו על כך, שהסוף קרב ושהוא לא יהיה טוב. ההתדרדרות היתה בלתי נמנעת והא הסתיימה במפלה ובכיבוש. ועל מנת שהסוף אכן יהיה סופי, הופיעו אי אלו קיצוניים על פני השטח ותקעו סכין בגבו של היישוב שהצליח לשרוד את חורבן ממלכת יהודה בידי בבל. כפשע היה בין עם ישראל לבין העלמותו מספר ההיסטוריה. יכול מי שיטען, שאז העם טרם התנסה באסונות שעלולים להיגרם על ידי קנאים קיצוניים שאינם בוררים באמצעים.

האימרה בפתיחה אינה מושלמת. היה מי שהשלים אותה וטען שצריך לומר: „ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בפעם הראשונה זו טרגדיה בפעם השנייה זו פארסה, קומדיה“.

איש לא יחלוק על כך, שעם חורבן בית שני, כאשר ההיסטוריה של עם ישראל חזרה על עצמה, זו היתה טרגדיה גדולה. רק צופה מן הצד, במרחק היסטורי גדול, שאינו מעורה אישית או אמפטית בגורלו של עם ישראל, יכול להתבונן בהתרחשויות ההיסטוריות ולהציג כלאחר יד את האסון הגדול כפארסה, מהתלה של שר ההיסטוריה. אבל למען האמת חייב להיאמר, כי מי שהיה מוכן ללמוד מההסיטוריה של עמו, מנסיון העבר, יכול היה לצפות מראש, שהפנטיות של הקנאים הקיצוניים תגרום לאסון (כמו שצפה זאת רבן יוחנן בן זכאי). מנהיגי העם לעומת זאת לא רצו ללמוד. רוח תזזית של גבהות לב וחוסר תבונה הדריכו את צעדיהם. רק אנשים בלתי שקולים וחסרי מעצורים יכלו להעלות על דעתם, שניתן יהיה להחזיק מעמד מול הצבא המשוכלל של האימפריה הרומית.

המתבונן מן הצד בפרספקטיבה היסטורית יכול על כן להיזכר באימרה, שהחורבן הראשון היה טרגדיה, אבל החורבן השני היה פארסה, כי ניתן היה למנוע אותו. בתנאי שמנהיגי האומה היו מאחדים כוחות ומונעים מהקנאים להשתלט על הציבור. התלמוד מדבר על כך, שחורבן בית שני נגרם כתוצאה משינאת חינם. שינאת חינם היא אחד המאפיינים הבולטים של קנאות לאומנית ודתית.

פעמיים התרגש על עם ישראל אסון גדול בקנה מידה סופני. האם למד העם את הלקח? האווירה הכללית כיום אולי אינה שונה בהרבה מזמנו של ירמיהו, היא עכורה, מייאשת ומלווה בתחושת חוסר אונים. החל מנהגי מוניות ועד לפרופסורים נשמעים דיבורים על ההונאה והשחיתות שפשטו בכל והפכו לנורמה ציבורית, על „כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום“ (בראשית ו, ה). הקנאות, דתית או לאומנית, מתפשטת ותופסת יותר ויותר אחיזה בציבור. בין מנהיגי העם אין בנמצא אישיות שתצביע על כיוון, אליו ניתן לחתור ולהתקדם ולצאת מן המצוקה, ובעיקר להשתחרר מאחיזתה של הקנאות, אשר לעולם היא רעה חולה הרת אסון.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com