בפתיחת סיפור המבול מציגה לנו התורה את דמותו של נח. הוא היה, כך מספרת לנו התורה, אִישׁ צַדִּיק תָּמִים וכן, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹח (פרק ו, ט). בהמשך (פרק ז, א) אנחנו שומעים מפי אלוהים בעצמו, המצויין כאן בשמו המפורש: וַיֹּאמֶר יְהוָ“ה לְנֹחַ … אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי. כלומר שיש לנו כאן תמונה די ברורה על האיש נח…
מה ידוע לנו לעומת זאת על אברהם אבינו עה“ש, בטרם שאלוהים פונה אליו בהוראה: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, ומבטיח לו, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה (פרק יב)? התורה אינה מספקת לנו שום מידע. כל שאנחנו יודעים היא העובדה, שהוא היה בנו של תרח, ועניין זו מוזכר אגב אורחא מספר פסוקים לפני „לך לך“.
בהמשך להרצאת הפרטים הידועים הנ“ל, הופנתה אלי שאלה בנוסח זה בערך: מאחר שעל אברהם איננו יודעים דבר, מלבד מידרשי אגדה, שהם בגדר סיפורים יפים. מדוע אם כן, וזה עיקרה של השאלה, לא בחר אלוהים בנח הצדיק, כדי למלא ידיו בשליחות האלוהית ובמקום זאת בחר באדם, שאין לנו עליו ידיעות ורק בהמשך העלילה מתברר שהוא אכן היה ראוי לברכתו של אלוהים.
התשובה כמובן שאינה פשוטה, בעיקר משום שהיא רב-מישורית. מאחר שהתורה כידוע (ועל כך הסכימו כבר גדולי היהדות) אינה ספר היסטוריה, מותר לנסות להשלים את החסר בדרך ההסתברות ההגיונית. קודם כל יש להניח, שבין אלוהים ואברהם התקיימה תקשורת עוד לפני הצו „לֶךְ לְךָ“. הנחה כזו היא בהחלט לגיטימית, גם אם לא בטוח שהיא קולעת למטרה. העמדה המשכנעת ביותר היא זו, שהשאלה כלל איננה שאלה. מבחינת ההיגיון האנושי ניתן היה להניח, שהבחירה תיפול על אדם הידוע כצדיק הדור. אבל ההיגיון האנושי אינו בהכרח ההיגיון האלוהי. וחייב אדם להיות שוטה גמור, על מנת להתיימר לדעת או להבין, מדוע אלוהים החליט כך ולא אחרת.
בכל זאת אנסה להשיב על השאלה, וזאת מנקודת זווית אחרת. לא מההיבט האלוהי ואף לא מההיבט האנושי, אלא בהקשר ההיסטורי (כמובן בהנחה שהדיון מתקיים במישור ההיסטוריה התנ“כית). באמצע פרשת נח מתרחש מאורע, שהוא משמעותי מבחינה היסטורית עולמית. מאורע זה, המבול, מחלק את ההיסטוריה האנושית לשניים. לעולם שהיה קיים עד למבול ולעולם שלאחר המבול.
עד המבול לא היו קיימים חוקים. העולם התנהל על פי הניסים שהיו מעשי ידיו של אלוהים מתחילת היצירה. כאשר ראה אלוהים שהשחית כל בשר והוא התאכזב מיצירתו, הטיל על האנושות את עונש המבול, שהכחיד את המין האנושי (להוציא את נח ומשפחתו). אחרי המבול מתחיל קיומו של עולם חדש. עולם שיש בו חוקי טבע אחרים, כמו למשל עונות השנה. ואלוהים כורת ברית עם המין האנושי שלא להענישו עוד בכלייה ולתת לו להתנהל על פי דרכו. בעולם שני זה הוטלו על בני האדם חוקים יסודיים, מה שנקרא במסורת התלמודית שבע-מצוות-בני-נח, ועל המין האנושי הוטלה המעמסה לחיות ולנהל את חייו בעצמו ללא עזרה או הכוונה מן השמיים.
בעולם הראשון מתנהל העולם על פי הדרכתו ואפשר לומר בבימויו של אלוהים. כל ההתרחשויות בעולם נעשות ברצונו של אלוהים. מבחינה מסויימת אלוהים נותן חופש לאדם לחיות על פי רצונו ומאווייו, עד שהוא מגלה שהאנושות הכזיבה והוא מכחיד אותה. בעולם השני במהדורתו החדשה אין עוד ניסים. אלוהים אינו מנהל את העולם, אלא נותן לחיים לזרום.
ואז בא אירוע גורלי נוסף בתולדות המין האנושי, הוא עניין בניית מגדל בבל. בני האדם באותו הדור, המכונים דור הַפַּלְגָּה (כי בימיו התפלגו בני האדם ברחבי העולם), רצו לבנות מגדל, היינו גורד שחקים, במרכז העולם ושממנו יוכלו לצפות לכל עבר ושיהווה גם תמרור דרכים למי שאיבד את דרכו. לא היו ביניהם חילוקי דעות, כי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים (פרק יא). אין רמז בתורה לכך, שמטרתם לא היתה כשרה ושהם הכעיסו את אלוהים. המיגדל היה אמור להפוך למרכז מינהלי, שמימנו ניתן יהיה לראות כל תושבי העולם (שהיה על פי הדעה הרווחת בזמנו שטוח) וכמובן גם לתקשר איתם ולהשגיח עליהם. אין גם שום רמז בתורה, שלדור זה היתה כוונת זדון ושעל כן נענש על כוונתו זו, בניגוד לדורו המושחת של נח. ההנחה היא, שאלוהים הפר את עצתם של בני דור הפלגה, משום שראה סכנה באפשרות, שבני האדם יכוננו שילטון מרכזי יחידי, שיוכל לשלוט ללא מצרים ומטבע הדברים ייהפך לרודני ומושחת. על מנת לסכל התפתחות זו בילבל אלוהים את שפתם של בוני המיגדל. ללא שפה משותפת, הם התפזרו בכל הארץ ופיתחו לשונות שונות ודרכי חיים שונות. פיזור האנושות והפיכתה מעם אחד שמדבר בשפה אחת, כאשר כל בניו חולקים אותן מחשבות, לריבוי של עמים ולשונות, יוצר בהכרח דרכי חשיבה שונות ואמונות שונות. מכאן הדרך קצרה לאמונות טפלות וכמובן לעבודת אלילים.
בזמנו של נח, בשלב זה בהיסטוריה האנושית, טרם נוצר הצורך לתת לאנושות תורת מוסר. בני האדם חיו בשלווה מסויימת, כאשר התקשורת ביניהם היתה פשוטה, הם דיברו בשפה אחת בלא שהיו חלוקים בדעותיהם (כך אני מבין דְבָרִים אֲחָדִים).
רק עתה, לאחר פיזור האוכלוסייה ובנקודה זו על ציר ההיסטוריה, נוצר הצורך להעביר למין האנושי את המסרים החשובים, שהם התנאי לחיים תקינים בין קבוצות ובין יחידים: את עקרונות המוסר (האלוהי, ויש מי שמעדיף לומר האנושי). אברהם הוא האדם המתאים להפצת האמונה באל האחד והיחיד, והוא מגלם באישיותו את רעיונות הצדק והמוסר.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
