Paraschat haSchawua: Lech lecha

בשבוע החולף הצבעתי על כך, שאברהם אבינו עה“ש, אביהם של שלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, הנצרות, האיסלם, מגלם באישיותו את הצדק והמוסר, יסוד מוסד לקיום המין האנושי. רבות נכתב עליו ואני אתייחס היום לדברים שנאמרו עליו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: לֶךְ לְךָ

לאברהם אבינו היו חולשות מסויימות, כמו לכל אדם באשר הוא אדם, וגם חז“ל לא נמנעו מלהזכירם. כל מי שקורא בתורה את הפרשות העוסקות באברהם אבינו ימצא אותן בעצמו. אין הן מענייננו כאן, בפרט שאין בהן לשנות את תדמיתו לכאן או לכאן.

ומה באשר לחטאים שחטא אברהם? חטא שכביכול חטא אברהם לא מצאתי, וזאת למרות שכבר החכם מכל אדם לימדנו: „אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא“ (קהלת ז, כ). אבל יש מי שטען, שאברהם אכן חטא, ועל עניין זה ראוי בהחלט לדון, וזאת משתי סיבות, האחת מפני שהטוען כך הוא אחד מגדולי חכמי ישראל, הרמב“ן, והשנייה משום שהחטא ועונשו נוגעים לנושא אקטואלי ביותר בחיינו ובמצבנו כיום.

הרמב“ן (1194 – 1270) בפירושו לתורה כותב: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ (בראשית יב,י), הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת … יציאתו מן הארץ, … עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

מניין לקח הרמב“ן את הסברה, שיציאתו של אברהם למצריים היתה עבירה. בתורה אין רמז לאיסור היציאה, היפוכו, היא מסבירה את מניעיו של אברהם, היינו הרעב והבצורת, שהכריחו אותו לחפש מזון במצריים. ובכל זאת נחשב מעשה זה בעיני הרמב“ן לחטא חמור ביותר, שכן בגלל חטא זה נענשו צאצאיו, בני יצחק ויעקב, לסבול את גלות מצריים ואת התנכלויותיו של פרעה.

הרמב“ן מבסס את דעתו על כך, שעל אברהם היה לסמוך על אלוהים, אשר בעת רעב יפדנו ממות. ננסה לתאר לעצמנו את מצבו של אברהם אבינו לעומת דרישתו של הרמב“ן, לסמוך על אלוהים, שזה לא יאפשר את מותו.

אברהם היה ראש שבט וככזה הוא היה אחראי לחייהם ולמותם של בני חסותו. במהאל שלו התגוררו כאלף נפשות, בנוסף לצאן ובקר ושאר בעלי חיים. הערכה זו מבוססת על סיפור מלחמתו בארבעת המלכים. מלכים אלה לקחו בשבי את אחיינו לוט ואברהם נזעק להצילו: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. כלומר שלמעלה משלוש מאות גברים כשירי לחימה חיו במאהל שלו, נוסיף לכך את הנשים והילדים והזקנים, נגיע למספר כולל של לפחות אלף נפשות.

נחזור לענייננו. בארץ שלט רעב. לדעת הרמב“ן היה על אברהם אבינו לסמוך על ישועתו בידי אלוהים. לא מצאנו שאלוהים הבטיח לאברהם (לבד מההבטחה הכללית להיות לצידו ולעשותו לגוי גדול) שיצילנו מרעב. נניח אפילו שאברהם היה סומך על הבטחה כללית זו, מה היה עליו לעשות בזמן נתון. האם היה עליו לראות את אנשי שיבטו סובלים רעב ולקוות שאלוהים יחולל נס ויציל את כולם. התנהגות כזו היתה גובלת בחוסר אחריות משווע. ולא אדם כאברהם אבינו היה מוכן לסכן חיים בתקווה להתחוללות ניסית. תהייה נוספת על הרמב“ן. מה עניין גלות מצריים לכאן? האם השהייה של בני ישראל במצריים היתה במסגרת ענישה כלשהי?

קשה להתדיין ולהתווכח עם אדם שחי לפני חמש מאות שנה. בעיקר שאדם זה היה אחד מגדולי חכמי ספרד,  פוסק,  פרשן,  הוגה, מקובל ורופא. ולא רק חכם יהודי. הוא התנצח עם חכמי הנוצרים והמשומדים בויכח פומבי על עדיפותה של דת ישראל לעומת הדת הנוצרית, ולמרות הסכנה לחייו, הוא הצליח להרשים בנימוקיו את מלך ספרד הנוצרי ונראה שבויכוח יצא וידו על העליונה.

אין זאת אלא שלפרשנותו של הרמב“ן מניעים אחרים. סביר יותר להניח, שעבור הרמב“ן, הידוע בחיבתו הגדולה לארץ ישראל, יציאה של מי מאבותינו מהארץ היתה בעלת משמעות שלילית נוראית. למרות חוכמתו הגדולה, הנושא הלאומי של ישיבה בארץ ישראל קיבל קישור דתי, כלומר הפך לעניין אמוני. עצם המעבר מארץ ישראל לארץ אחרת הוא חטא גדול שראוי להענש בכל חומר הדין. אולי חשש הרמב“ן (אפשרות ספקולטיבית), שבני דורו בארץ ישראל יסתמכו על אברהם אבינו אם ירצו לצאת את ארצם.

אצל רוב יצורי אנוש קיים הרצון להשתייך לקיבוץ, אם זו משפחה, שבט, לאום וכיו“ב. המניע לרצון זה הוא טבעי ואין לו כל קשר לדת. הנטייה לכרוך מניע כזה עם צווים אלוהיים בעייתית ביותר. מחד זהו נסיון לנצל את הדת להשגת מטרות חילוניות, מאידך הופכת המטרה החילונית לעניין שבקדושה ועומדת כחוק אלוהי בפני עצמו. זוהי פרוורסיה, סילוף של הדת. הקומוניזם לדוגמה (רעיון נעלה כשלעצמו) הפך לדת רצחנית. לאומיות הינה הכרחית וחיובית, עד שהיא מקבלת אסמכתא דתית והופכת ללאומנות. וזו כשלעצמה הרת אסון לבני הלאום עצמם וגם לזולתם.

אנו עדים כיום למצב, שהלאומיות הישראלית, שהיתה כורח היסטורי ומטרותיה היו טהורות, נדבקה בסממנים דתיים והופכה בעצמה למעין דת. ההיסטוריה של העת החדשה מעידה על אסונות גדולים שנגרמו מתנועות חילוניות שהועלו לדרגת אמונות דתיות.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com