בהקדמתו לתורה מתלוצץ רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (1089 – 1164), בלשונו השנונה והחרוזה על דרכי הפרשנות השונות ועל איוולת מחבריהן. משלל הדוגמאות לפרשנות הבלית: „ורוח אלהים מרחפת על פני המים“ – שנחה רוח החכמה והבינה על מפרשי התורה הנמשלת למים. על יתר משליו ודבריו משיבי הנפש של אבן עזרא בהזדמנות אחרת…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בראשית
„כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה“. האם מחבר ההגדה של פסח היה רציני, ואולי רק רצה ללגלג עלינו? מי יודע. חדשים לבקרים מופיעות פרשות שבוע שנכתבות על ידי כל בר-בי-רב. הפרשנויות מביעות דעות בשלל צבעי הקשת ונמתחות בשונותם מאופק אחד לאופק שמולו. גם ספרים צצים כפטריות אחרי הגשם. בכל יום מתעורר מי מבינינו (בין זכר בין נקבה) ומחליט להיות חוקר מקרא. מה קל מזה. ואחרי זמן מה מתפרסמים הגילויים הכביכול חדשים, הידועים ללומדי התורה או מבוטלים על ידיהם מזה עידנים.
מבחינה זו צודקת האימרה, שכלנו יודעים את התורה.
למרבה הפלא אכן ניתן ללמוד את התורה במהירות שלא תיאמן. כבר בגמרא נרמז על כך. והרי עיקרו של הסיפור:
יום אחד, מספרת לנו הגמרא במסכת שבת, דף לא, ע“א, בא נוכרי אל אחד משני גדולי הדור (במאה הראשונה לפנה“ס), הלו הוא שמאי, וביקש להתגייר בתנאי ששמאי ילמדו את התורה כולה על רגל אחת. מה עשה שמאי? מה שכל אחד מאיתנו היה עושה בהיתקלו עם חוצפה כה גדולה. הוא גרש אותו ואפילו ברוגזה. לאחר מכן הלך אותו נוכרי עם אותנ משאלה אל הסמכות ההלכתית השנייה באותו דור, אל הלל הזקן.
הלל, המפורסם כאדם שהיה נוח לבריות, השיב לאותו נוכרי: „מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך“. משפט זה, בין אם הלל היה הראשון שהגה אותו, בין אם הוא שמע אותו מזולתו, ידוע ומוכר ברוב התרבויות והלשונות. יש להניח שכלל יסודי זה ביחסי אנוש, חדר לתודעת רוב התרבויות האנושיות בזמן מן הזמנים.
תשובתו של הלל לא רק שהפכה לאחד מנכסי צאן ברזל של העם היהודי, אלא שחזרו ודנו ודשו בה מלומדים רבים. אימרה זו הינה תמצית התורה כולה, כדבריו של הלל, אבל יתרה מזאת, תמצית המוסר האנושי בכלל ובפרט. אילו נהגו כל בני האדם בהתאם לעיקרון זה, הרבה מלחמות וסבל היו נמנעים מהאנושות.
עיקרון זה עם כל החיוב המוסרי והאנושי שבו חסר משהו. הוא חסר את המימד הדתי, כפי שהדת היהודית נתפסה על ידי הרבנות החרדית במדינות אשכנז. הלל אומנם אמר לנוכרי שבהמשך עליו ללמוד את התורה, כיוון שהיא הפירוש, אבל העיקרון נותר עיקרון הומניסטי מוסרי ללא דבקות דתית באלוהי ישראל.
על כך תהה סבא-רבא שלי, ר‘ גבריאל מילר ז“ל, דיין בק“ק מטרסדורף, בסיפרו „אוצר אגדות“ (שיצא לאור בשנת 1877). ר‘ גבריאל מסביר, שלשיטתו של רש“י מה שאמר הלל הזקן „לחברך אל תעשה“, המילה חבר כוללת גם את האב. הכלל של הלל אומר אם כן, שאין לפגוע בזולת, היינו שיש להתחשב ברצונו. ואם מדברים על אב, הרי מי לנו אב יותר מאשר אבינו שבשמיים. כלומר שהכלל של הלל אוצר בתוכו את התובנה, שאין לעשות משהו שיכעיס את אבינו שבשמיים. מי שמקבל עליו את הכלל של הלל, ממילא מתחייב לשמור מצוות וללכת בדרכי השם-יתברך.
באמצעות פרשנות זו מקבל הכלל של הלל, שמבטא את פיסגת השאיפה של המוסר האנושי, מימד דתי. חשוב לעמוד על היבט זה, באשר יש פרשנים הטוענים, שהקשר בין מצוות האל לבין צווי המוסר הינו מקרי בלבד. בהתאם לגישה זו, אם התורה מצווה להתייחס בחמלה גלפי הגר היתום והאלמנה, המצווה היא חוק אלוהי והמחוייבות היא כלפי שמיים. צו אלוהי הוא צו מוחלט ואין לערבבו עם מוסר אנושי. ואשר לכללי המוסר האנושי, אותם יכולה כל תרבות להגדיר ולפרש על פי דרכה, להכיר בהם או לא להכיר בהם.
לעומת זאת קיימת הגישה הכללית, שהתורה בנוסף למצוות שבין האדם למקום מלאה במצוות מוסריות שבין אדם לחבירו. סבא-רבא ר‘ גבריאל עה“ש השלים בין שתי הגישות. לשיטתו הכלל המוסרי של הלל הינו כלל דתי, באשר התחייבות כלפי „חברך“ משמעה גם כלפי אביך שבשמיים.
וכבר אמרו „שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם“, אבל אם לא את העולם גאלתי, לפחות את זיכרו של אחד מאבותי, שניסה לתרום את חלקו להבנת התורה.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
