Paraschat haSchawua: Ki tavo

„סיפור המבול גרם לביתי בת השלוש לבכי וגם אני הייתי עצובה ולא יכולתי להסביר, מדוע חייבים היו בעלי החיים למות, ועוד כשזה מלווה בפחדים נוראיים.“ שאלה זו נשלחה לי ע“י אחת מקוראותי. עניתי מה שעניתי, ולא אפרט, כי סיפור המבול אינו שייך לכאן…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תבוא

בשבוע שעבר, פרשת כי תצא, הודעתי כי אני עומד להרחיב דברים על פרשנות התורה. להרחיב דברים במובן המצומצם מאד של העניין. כי כבר נכתבו על כך מאמרים וספרים הרבה. למרות זאת אני חש מחוייבות מסויימת להתייחס לנושא, כי אני עצמי עוסק בפרשנות. חיזוק למשימה זו קיבלתי על ידי המכתב שצוטט לעיל.

השאלה לעיל הינה דוגמה פשוטה וטריויאלית והיא ממחישה לנו את הבעייתיות של קריאה נאיבית של תורת משה ללא הכישורים וההכנה להבנת הכתובים. נגד גישה נאיבית זו יצאה היהדות הרבנית לדורותיה. כל דיבור על התורה שבכתב, זו שניתנה בסיני, היא פרשנות, ובלעדיה אי אפשר. לימוד התורה הוא דבר מורכב, ויש בו כמה דרכים לפרש בכל ענין ודבר, ואדם העוסק בתורה לבדו, עלול לבוא לידי טעות, והטעות הולכת ומשתרשת בו, עד שטועה בכל דרכו בלימוד התורה, ומטעה אחרים אחריו. לכן אסור ללמוד בתורה לבד, אלא עם חבר, שמסוגל להציל את הלומד מכל מכשול.

אמירות בעניין זה יש כמה וכמה בגמרא, אבל באמצעות משפט קצר ניתן ללמוד על דעתם הנחרצת של חז“ל לנושא: „שכל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו אלוה“ (מסכת עבודה זרה דף יז ע“ב).

מה פירושה של אמירה זו? אפשר להבינה כך, שאסור לאדם לעסוק בלימוד או בקריאת המיקרא לבד, היינו ללא פירושים או ללא עזרה מבחוץ, ללא סיוע על ידי מורה או חבר. כי טעות קטנה בהבנת המיקרא עלולה להוביל לפרשנות שגוייה. וכאן אני רואה את הסכנה בדבר, שאותה העריכו חז“ל באמירה הקיצונית והנחרצת, שאדם כזה דומה למי שאין לו אלוהים. טעויות בהבנה אכן עלולות להוביל לשיבושים בהבנת המסר של תורת משה עד כדי כפירה באלוהים. מי שאינו מבין או אינו ער לפרשנות עדכנית או הגיונית לטקסט הכתוב, וקורא בתורה כאילו זה סיפור עלילה עתיק של עמי קדם, עלול לשאול את עצמו: איזה מין אלוהים הוא זה, הנוהג כך וכך או המרשה לדברים מסויימים לקרות, וכיוצא בזה שאלות, העלולות להוביל לכפירה. פרשנות המקרא החלה למעשה כבר עם משה רבינו עה“ש, וזה מה שנקרא במסורת היהודית תורה-שבעל-פה.

כבר בתקופה מוקדמת הגדירו חז“ל כללי פרשנות, תחילה קראו להם 13 המידות שהתורה נדרשת בהם ואת הכללים האלה קיבלו על פי המסורת איש מפי איש עד למשה רבינו. הכללים שפיתחו חז“ל נועדו לפירוש התנ“ך בקטעים הסתומים והקשים להבנה או כאשר מתגלות בכתובים סתירות, וכן להסיק באמצעותם דברים שלא נאמרו בו במפורש.

הדיונים וההתעמקות של חכמינו בכתובים באמצעות הכללים האמורים גרמו לפיתוחו של מדרש ההלכה וכן למדרש האגדה. בענף גדול זה של החוכמה היהודית השאירו לנו החכמים נכס לעיון ולהעמקה למשך דורות רבים. אפשר ללמוד, להשכיל וליהנות ממנו, אבל כמובן לא ע“י קריאה בלבד ללא הכנה, פרשנות נבונה או ליווי מתאים.

כללי הפרשנות הם לרוב הגיוניים ואין בהם תעלומות. גם כיום יש חוקרים שמוצאים דרכי פרשנות חדשים. וטבעי שזה כך, וטוב שזה כך, כל עוד מנסים הפרשנים או החוקרים ליישב בין המיקרא לבין הבנתנו היום את המציאות ואינם מנסים לסתור את האחד באמצעות השני.

אימרות רבות יש בתלמוד המצביעות על החשש שחששו חכמינו מטעויות שעלולות להתעורר אצל מי שקורא לבדו את התורה ואינו מלומד דיו. ולשם כך קבעו חז“ל כללים רבים. למשל כלל חשוב ביותר לדעתי, שלפעמים גם האדוקים בדת אינם מתייחסים אליו בכובד הראש הראוי, שסיפורי המקרא אינם מהווים הלכות ושלא תמיד הם ראויים לחיקוי.

הרושם שלי, שהרבנות האורתודוקסית (בניגוד לחסידית ולקבלית) התייחסה מאז ומתמיד בספקנות מסויימת ללימוד בלתי מבוקר של התורה. סיפר לי אבי ז“ל, שבישיבה שבה הוא למד (ושהיתה מבית מידרשו של החתם סופר), לא התייחסו בחשיבות ראשונית ללימוד התורה. הגמרא והפוסקים הם שהיו העיקר בתוכנית הלימודים. וחשוב לזכור ולהדגיש, שאומנם את התורה יש לקרוא ולהבין באמצעות פרשנויות של מלומדים. השאלה היא, איך להבדיל בין הפרשנויות הרציונליות, המעמיקות את ההבנה בדת ובאמונת ישראל, ובין הפרשנויות הקבליות והמיסטיות של רבנים ודרשנים למיניהם, שצצו בשנים האחרונות כפיטריות אחרי הגשם ואשר הופכים את פרשנות התורה לתעלול קבלי או למופעים סטנדאפיסטים, במטרה לזכות באהדת ציבור תמים ולא אחת במטרה להפוך את התורה לקרדום לחפור בו (וכמובן למצוא בבור שנחפר מטמונים).

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com