- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Ekev

תורם פלוני תרומה להכנסת כלה – תבוא עליו הברכה. מנסה אלמוני להיות חכם יותר או להעמיק את ידיעותיו בהלכה – הרי זה מבורך…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: עקב

נראה לנו, כי אלו אמיתות מובנות מאליהן ואינן זקוקות להבהרה. חכמי הגמרא לא סברו כך. הדים על ויכוחים בנושאים אלה אנו מוצאים בכתובים, ונראה כי ויכוחים אלה היו עמוקים ממה שזה נראה לכאורה. והרי מספר דוגמאות:

רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, וכל העוסק בתורה שלאלשמה נעשית לו סם המות (מסכת תענית דף ז ע“א).

ואמר רבי אלעזר: תורה לשמה – זו היא תורה של חסד, שלאלשמה – זו היא תורה שאינה של חסד (סוכה דף מט ע“ב).

דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלאלשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה (פסחים דף נ ע“ב).

רבי בנאה ורבי אלעזר מתנגדים בהחלטיות ואפשר אף לומר באיומים ללימוד תורה (כולל עשיית מצוות) שלא לשמן. ואילו רב יהודה מחפש פשרה, על מנת שלא לדחות את אלה שלומדים ועוסקים במצוות שלא לשמן וטוען, שגם מי שלא מקיים את הכתוב מתוך אמונה שלמה וללא הרהורים, הרי מותר לא הדבר, מכיון שמתוך שלא לשמה יבוא בסופו של דבר לקיים את המצוות לשמן, היינו ללא מוטיבציה מסויימת.

טועה מי שחושב שמדובר כאן בהתלהמות שלא לעניין. הויכוח יורד לשורשי האמונה ונמשך עוד מאות בשנים. מה היה כל כך חשוב לחז“ל להיזקק בכלל לנושא זה. מה היה איכפת להם אם אדם מקיים מצווה כלשהי, כאשר הוא חושב שכדאי מטעם כלשהו (פחד מעונש או תגמול) לקיים את המצווה. את המקור לסיבת חילוקי הדעות אנו מוצאים בפרשה שלנו. אנו מוצאים כאן מחד הבטחה לכל הטוב שבעולם במידה וישראל יקיימו את המצוות, מאידך איומים נוראים למפירי המצוות (דברים יא, יג). על מנת להבין את הבעייה שבה התחבטו חכמינו אנחנו חייבים לנסות לעמוד במקום שבו הם עמדו ולהבין את העולם שבו הם חיו ואת העמים שהיו סביבותיהם.

כאשר משה נתן את התורה לעם ישראל, חי העם בסביבה אלילית. כל העמים היו פגאנים ועבדו את אלוהיהם הפרטיים. היחסים בין בני האדם לבין אליליהם או אלוהיהם היו פשוטים בתכלית. מי שעבד את אלוהיו, ציפה ממנו לגמול. היחס היה של תן וקח. כאשר אותו אלוהים או אליל לא היה מסוגל לספק את הסחורה, החליפו אותו. משה רבנו עה“ש דרש מבני ישראל לעבוד את אלוהים ללא תנאי: „ואהבת את ה‘ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך“ (דברים פרק ו, ה). וזאת ללא מחשבה על אפשרות של שכר ועונש. אמנם חמישה פרקים לאחר מכן מתרה משה רבנו, כפי שראינו, במי שלא יקיים את המצוות וכן מבטיח שכר למקיימיהן. אבל תוספת זו היתה חיונית לזמנו של משה רבנו ואף למאות השנים שלאחר מכן, מפני שבני ישראל עדיין לא קלטו את משמעות הייחוד והבלעדיות של אלוהי ישראל המונותאיסתי.

גם בתקופת התלמוד, עד למאה השישית לאחר הספירה, היו עמי העולם, בעיקר עד כמה שמדובר בעולם העתיק שהיה מוכר אז, עמים פגאנים. אפילו הנוצרים (אין הכוונה לנוצרים הראשונים שהי יהודים כשרים) היו עובדי אלילים, רק שהם החליפו את אליליהם הישנים בישו, שהיה כביכול בנו של אלוהים. אצל הרומאים היה התהליך פשוט ביותר. במקומו של הקיסר, שהיה לו מעמד של אל, הופיע ישו במעמד של אלוהים. אבל גם לעובדי האלילים האחרים לא היתה בעייה לקבל עליהם את הנצרות כפי שהוצעה להם על ידי פאולוס. מקוצר המקום כאן, הבאתי תיאור קצת פשטני אבל בעיקרו מתאים למציאות ההיסטורית.

בין חכמינו היו רבים שחששו, שגישה זו של תן-וקח בין האדם לאלוהיו, של שכר ועונש לקיום התורה והמצוות, תחדור לתודעת העם ועם ישראל יהיה ככל העמים האליליים שסביבו. חשש זה היה לו ביסוס רציני. לכן ההתראה שלהם, לקיים מצוות וללמוד תורה רק לשמה. מי שאינו מקיים לשמה, הינו למעשה עובד אלילים. אבל חז“ל, לפחות חלק מהם, גם הבינו, שלא כל אדם מסוגל לתפוס את האמונה בטהרתה ויכול לקיים את הפסוק „ואהבת“ הנ“ל כפשוטו, בעיקר לא כאשר מדובר בילדים או במבוגרים קשי הבנה. לכן נמצאה הפשרה של רב יהודה, שחושב, שעדיף לקיים מצווה אפילו מתוך תקווה לשכר (היינו שלא לשמה), מתוך תקווה, שבמשך הזמן יבין היהודי את משמעותן של תורה ומצוות ולליבו תחדור האמונה הצרופה בבורא העולם.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com