פרשה זו, כמו שאר פרשות התורה, יש בה עניינים שונים, שהעסיקו את חכמינו ז“ל מאז שנכתבה. ולמרות עיסוקם בעניינים חשובים ביותר, הם נטפלו לפעמים לעניינים, שאולי אינם במעלה ראשונה בסדרי העולם, אבל שבכל זאת כדאי לחזור ולעיין בהם. עניין מעין זה, שיש בו לכאורה יותר מן הפילפול, ומן הנטייה לשחק במילים ובהתחכמות בהבנת הנקרא, מאשר מוסר השכל ושאין בו גם תרומה להעמקת הידע בחוקי התורה, בדת ישראל ובאמונה הייחוד, הוא לדוגמה תוכן הדיון להלן…
פרשת השבוע בחוג המשפחה – פינחס
מי שמצפה לחידושים משמעותיים מהדברים שייאמרו כאן, עלול להתאכזב.
בין שאר הנושאים בפרשה שלנו מדובר בחילופי ההנהגה של עם ישראל בטרם כניסתו לארץ כנען. משה מסיים את תפקידו על פי הנחיית ה‘ ותלמידו יהושע עומד לקבל את המשימה המיוחלת של כיבוש הארץ. במעמד דברים זה אומר משה לאלוהים: יִפְקֹד יְהוָ“ה … אִישׁ עַל הָעֵדָה. ועל כך מצווה עליו אלוהים: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. … וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
את המילים „ונתת מהודך עליו“ יש להבין כך, שמשה אמור להעביר לתלמידו יהושע, המנהיג העתידי, מהודו, היינו מהסמכות שהאציל עליו אלוהים כאשר ירד משה מהר סיני ואור פניו קרן.
עד כאן נראה הכל פשוט וברור, אבל הגמרא מוסיפה פרשנות מתוחכמת, וזאת בדרך אגב בטפלה בנושא אחר לגמרי.
הגמרא (בבא בתרא עח ע“א) דנה בקינאה הקיימת בין תלמידי חכמים. ועל כך אומר רבי חנינא, שכל מי שעינו צרה בתלמידי חכמים, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. והוא מוסיף, שכל תלמיד חכם נכווה מקינאה בגלל הגמול שמקבל חברו בעולם הבא עבור גדולתו בחוכמה, והוא מוסיף „אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה“.
כיוון שהוזכרו המילים „אוי לאותה בושה וגו'“, נזכרו חכמי התלמוד באותן פסוקים, שבו מדובר על העברת שרביט המנהיגות ממשה רבנו לתלמידו יהושע. ובהקשר זה מזכירה הגמרא את המילים שאמר אלוהים למשה „וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו“, ומציינת שלא כתוב „את כל הודך“ כי אם „מהודך“, כלומר שיש להבין זאת, שמשה אמור להעביר רק חלק מההוד שהוא עצמו הקרין. ומוסיפה הגמרא, שזקנים באותו הדור, כלומר בדורו של יהושע, אמרו: „פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה“.
משפט אחרון זה, שנאמר כאילו אגב אורחא, אינו קל להבנה, כפי שזה נראה לכאורה. מדוע התלוננו הזקנים על אותה בושה? ומדוע הישוו את פני משה לשמש ואת פני יהושע לירח?
על מנת להבין לעומק את ההשוואה בין פני משה הזורחים כשמש לפני יהושע המאירים כירח, מצטט ישעיהו לייבוביץ פרוש יפה שמביא הנצי“ב, הוא הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, מגדולי חכמי ישראל במאה ה-19. השמש מאירה מכוח עצמה ואילו הלבנה מקבלת את אורה מהשמש. „פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה“, שהקב“ה האציל מאורו ומרוח קודשו על משה. אומנם גם יהושע היה מנהיג גדול, אבל זאת רק בגלל ששימש את משה ושרת אותו ולכן היה כמו הלבנה המקבלת את אורה מהחמה וניזונה ממנה.
את עניין הבושה והכלימה אין לייחס לכך, כאילו שיהושע צריך להתבייש על שלא הגיע ברמתו לזרוח כמו השמש ואורו מאיר כאור הירח בלבד. כאשר אמרו הזקנים מאותו הדור, „אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה“ הם התכוונו לעצמם.
על מנת להבין זאת, ניתן להתבונן בהסברו היפה של הרשב“ם, נכדו של רש“י. הרשב“ם מזכיר לנו תופעה המקובלת במין האנושי בכל הדורות. הזקנים נוהגים לומר, שבעבר, בדורם, כאשר היו צעירים, היה הכל יותר טוב. מי לא מכיר זאת ומי מבינינו לא שמע דיבור כזה. כנהוג בעולמנו, נאנחו גם הזקנים בדורו של יהושע על הירידה שחלה בדורם. ומהי אותה ירידה? הירידה התייחסה להם עצמם. הם עצמם היו יכולים להגיע לרמתו של יהושע, אילו היו מתאמצים כמוהו ומשרתים את משה רבנו ולומדים ממנו. אומנם הם לא היו מגיעים לרמתו של משה לזרוח כמו החמה, אבל איש לא מנע מהם להשתדל ולהגיע לרמתו של יהושע תלמידו ולהאיר כמו הלבנה. ולכן „אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה“.
סוף דבר: למרות שההתייחסות לדיוק בניסוח המילה „מהודך“ בפרשתנו, נראית זניחה, ייתכן גם, שחז“ל ניסו בפרשנותם להטמין כאן מוסר השכל לדורות: רצוי לנו להתאמץ ולהגיע לדרגה גבוהה יותר של חוכמה ותובנה כל זמן שזה לאל ידינו, על מנת שלא נצטרך בבוא היום להתבייש בעצמנו ולהאנח כזיקני דורו של יהושע „אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה“.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
