- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Korach

מקום מרכזי בפרשה שלנו תופס נושא הקדושה. אומנם כבר דובר על כך שוב ושוב מעל אתר זה, אבל חייבים לחזור ולהפוך בו. הסיבה לכך פשוטה. עם ישראל אינו נלאה מלחזור להשתמש במושג זה, וספק גדול הוא, אם אכן השימוש שנעשה בו ראוי ואם אינו גורם לזילות המושג הזה עצמו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: קורח

נשווה לרגע לעינינו את עבודת האלילים שבה נהגו בני ישראל עד סוף ימי הבית הראשון. אומנם בית המקדש היה קיים ובו שכנה השכינה, והכוהנים עבדו את ה‘ כפי שנצטוו בתורה (פחות או יותר), אבל ברוב הערים שמחוץ לירושלים, תחת כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן (כך מעידים הנביאים) ניצב פסל שייצג אלוהות אלילית ושימש תחליף או תוספת לעבודת ה‘. האמת שגם בבירה עצמה לא חסרו תופעות מסוג זה.

אין להניח שאת עבודת האלילים יש לתפוס כנסיון להתריס נגד הקב“ה ונגד האמונה באלוהי ישראל. אני מניח שמרבית בני ישראל באותה תקופה קדומה נקטו בגישה, שניתן להגדירה בנוסחה השיגרתית „אם לא יועיל – לא יזיק“.

אומנם חלפו מאז כאלפיים וחמש מאות שנים וניתן היה לחשוב שהדיון בעבודת האלילים איננו אקטואלי עוד. למה אם כן לדון בכך בימינו? התחושה שלי שהפסיכולוגיה האנושית, וגם זו של עם ישראל, וזה מה שמעניין אותנו כרגע, כמעט ולא השתנתה מאז.

הנוסחה השיגרתית שהזכרתי לעיל מוכרת לנו היטב. גם היום אפשר לשמוע אותה בכל הזדמנות. ואכן ניתן לשאול, מה רע בזה? למי זה מזיק אם יש לי איזה פסל קטן על הגיבעה, או למשל אצלי בבית, שמדי פעם אני מנקה מעליו את האבק ומעמיד לפניו אגרטל פרחים ולפעמים, בצר לי, אני פונה אליו בבקשה לעזרה. „מה זה יכול להזיק?“ מה רע בזה, אם אני תולה על צווארי שרשרת עם קמע שרכשתי באיזו חצר של רבי פלוני, או תולה על הקיר איזו אימרה או ברכה אישית שקיבלתי מצדיק פלמוני ואני מאמין, או לפחות מקווה, שאלה יעניקו לי הגנה כלשהי בעת הצורך?

זוהי שאלה כללית, המופנית לכל אדם ואדם בישראל, בין לאלו שמחשיבים עצמם למאמינים באלוהי ישראל ובין לאלו שמגדירים עצמם כחילונים. וראוי שכל אחד ייתן על כך דעתו. לי כשלעצמי אין על כך תשובה ברורה. אבל התורה מספקת לנו תשובה לשאלה זו. והתשובה פשוטה וברורה למי שמוכן לרדת לשורש האמונה האלילית ולעיין במה שאומר לנו הכתוב.

נתעלם לרגע מהאמונה האווילית, שיש בעולמנו קוסמים או מכשפים או כיוצא באלו להטוטנים, המסוגלים לחולל פלאים המנוגדים לחוקי הפיזיקה ולדרכו של עולם. שורש האמונה בעזרה פלאית שעלולים להקנות קמע, מכתב ברכה של רבי, פתק שמניחים בחריצים שבין אבנים מסויימות, השתטחות על גל אבנים שמתחתיו טמונה גוויה של פלוני (הרי מקצת דוגמאות למנהגים נלוזים אלה) הוא בכך, שאותם עצמים במציאות הפיזית שלנו מסוגלים בדרך עלומה כלשהי להאציל מקדושתם או מקדושתו של הבורא על פלוני ואלמוני ולשנות או לקבוע גורלות.

וכאן חייבים לחזור להדגיש, כי עצם המושג קדושה מיוחד לבורא העולם. התואר קדושה הוא התואר היחיד שניתן לייחס אותו לה‘ יתברך. ולמה זאת? כי כל התארים האחרים פשוט אינם רלוונטים. וכבר הוכיח גדול היהודים הרמב“ם, שכל התארים המקובלים, כגון טוב, רחמן, נוקם, חסיד, גיבור, לוחם וכו‘ וכל כיוצא בזה הם מושגים שמשברים את האוזן האנושית אבל הם מושגים שנהגים בשפה האנושית ועל ידי בני אנוש. אבל כשם שאיננו יודעים על אלוהים דבר, כשם שאיננו שולטים בשפתו, איננו מסוגלים להגדירו, פרט לתואר אחד שאנחנו מסוגלים לייחס לו, וזה תואר הקדושה. וזאת למה? כי גם מושג זה נעלה מבינתנו. כשם שאיננו מסוגלים לתאר את ה‘ אינו מסוגלים להבין את הקדושה המיוחדת לו-יתברך.

על נושא הקדושה אומרת לנו התורה (כבר בפרשה הקודמת) וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. כלומר שהאפשרות היחידה הנתונה למאמיני ה‘ היא לשאוף להתקרב למעלת הקדושה. כיוון שלא יעלה על הדעת, שבן-אנוש מסוגל לקיים את כל מצוות ה‘, מציעה התורה אפשרות לשאוף לקדושה, לשאוף לשלמות, ללא סיכוי להגיע אליה. וזאת בניגוד לגישה של קורח ועדתו שטענו, כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים. טעות זו של קורח חוזרת וקיימת גם בימינו וייתכן אף שמתפשטת והולכת.

נפלא בעיני ואני עדיין משתאה, כיצד הצליח משה רבנו, או מי שחיבר את התורה מטעמו, להגדיר אמת פילוסופית ותאולוגית כה פשוטה, שלמרות שהיא ברורה בתכלית, אף כיום, לאחר שלושת אלפי שנים עדיין אינה נפוצה ומן הסתם גם איננה מקובלת בין ריבבות ישראל. ואני חושש שיחלפו עוד אלף שנים עד שאמת זו תחדור לתודעה הלאומית של כלל ישראל.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com