Paraschat haSchawua: Nasso

מה היה קורה, אם התורה לא היתה מתפרשת שוב ושוב במשך הדורות והבנת הנקרא היתה נשארת מילולית. יש להניח שהיא היתה הופכת לסיפור מיתולוגי, כדוגמת המיתולוגיות של העמים בעת העתיקה וכנראה נעלמת לאט לאט מהזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל וייתכן אף שגורל העם עצמו היה דומה לגורלם של העמים העתיקים…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: נשא

הטקסט המיקראי דאג כבר בעת שנכתב, באמצעות רמזים שונים שהיתגלו מאוחר יותר על ידי חכמי ישראל, להבטיח את עתידו בכך, שהורה לחדש מדי פעם את מובן המילים בהתאם לפרשנות המשפט אשר יהיה בימים לעתיד לבוא (ראו למשל דברים יז, ט: ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט).

בפרשה שלנו מופיע קטע, שגם אם קצר הוא ביותר, הינו בעל חשיבות גדולה בדת ישראל, ואשר מראה לנו, באיזה תיחכום הוא התחבר, כאשר הוא מיועד לציבור שאליו הוא היה מופנה, היינו לדור המידבר, ויחד עם זאת לדורות הבאים.

המדובר בברכת הכוהנים, הנקראת גם הברכה המשולשת בגלל שלוש שורותיה, שכבר נדונה גם על במה זו בעבר ואשר עליה ניכתבו פרשנויות רבות ביותר. הטקסט הוא יפה וממש פואטי:

יְבָרֶכְךָ יְהוָ“ה וְיִשְׁמְרֶךָ.  יָאֵר יְהוָ“ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.  יִשָּׂא יְהוָ“ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

ברכה זו זכתה לחשיבות גדולה ביותר בדת והיא התקבעה בתודעה כגורם שיש בידו להביא לברכה במובנה הפשוט, היינו שהכוהנים המשמשים בקודש והמתווכים בין העם לאלוהיו, יש בכוחם ובסמכותם לברך את העם בשם האלוהים. עד היום נוהגים הכוהנים לברך את הציבור בשבתות בבית הכנסת בתפילת שמונה עשרה של מוסף בברכה המשולשת.

תובנה זו היתה חשובה מאוד בזמנו, כי היא נסכה בעם (בעיקר בצאתו למילחמות) ביטחון והישרתה אווירה נוחה ונעימה בעיתות שלום. לא היה בזה משהו מיוחד לעם ישראל, גם בעמים האליליים היה הכוהן או הנביא או הקוסם נוהג לברך, ולפעמים אף לקלל, כפי שמעידה התורה בסיפור בלעם בן בעור שהיה אמור לקלל ולבסוף ברך את ישראל.

האמונה בכוחו של הכוהן או הנביא לברך בשם ה‘ רווחה בזמנו בקרב בני ישראל, כמו שגם היתה רווחת בקרב שכניהם האליליים. אין להתפלא אם כן, שמכאן היה צעד קטן ביותר לאמונה (ונקרא לה כאן במפורש בתואר המגיע לה) הטפלה, שבכוחו של בשר ודם לברך ושלברכה כזו השפעה על גורמי שמיים או על הקב“ה בכבודו ובעצמו. יש לנו מספיק דוגמאות בספרות התלמודית והמאוחרת יותר, שאכן האמונה בכוחו של אדם, צדיק, חכם כריזמטי, מקובל או יודע-סתרים, להשפיע את בירכתו על בני האדם או להשפיע את בירכת האלוהים על האדם, היתה נפוצה בין בני עמנו.

בתקופה מאוחרת יותר, כאשר מחשבת ישראל התעשרה בתובנות פילוסופיות, כאשר דת ישראל החלה להזדכך מהסיגים האליליים ומהאמונות הטפלות, אמונה עממית פשוטה זו לא התאימה עוד לאמונת הייחוד ולדת המונתאיסטית.

במצב דברים זה שמו חכמינו ליבם לעובדה, שאת הברכה המשולשת בתורה מסיים הפסוק: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.ומילים אלה מעידות מפורשות, ולא רק ברמז בלבד, שתפקידם של הכוהנים היה אומנם לשאת את הברכה, אבל את הברכה עצמה יכול להשפיע רק הקב“ה בכבודו ובעצמו. הסיום „ואני אברכם“ הינו חד-משמעי. הכוהנים יכולים אומנם, ואפילו חייבים בתוקף תפקידם, לברך את העם (או את האדם), אבל רק הוא-יתברך יכול לברך. מתי ולמה ואת מי יברך הקב“ה, יישאר בגדר תעלומת עולמים לבני האדם, אבל יש להניח שהאדם עצמו חייב להתאמץ באמצעות שמירת מצוות ופיתוח אישיות חיובית על מנת לזכות בברכה.

הנוסח היפה והמתוחכם (וכמעט הייתי אומר הגאוני) של הברכה המשולשת הוא בעובדה, שבעבר הרחוק בני ישראל יכלו להבין אותה בהתאם לצרכיהם, היינו בהתאם לכושר הבנתם והתפתחות התודעה הדתית והאמונית שלהם. מאידך הניסוח בסיומו של הטקסט, המסביר מפורשות שהברכה ניתנת על ידי אלוהים בלבד, הופנה למאמינים שעתידים היו להיוולד מאות שנים מאוחר יותר.

עמד על כך בעיקר נכדו של רש“י, הרשב“ם (רבי שמואל בן מאיר 1080- 1160): „לא תברכו מברכת פיכם, כאדם שאומר תבואנה לראש פלוני כך וכך, אלא אלי התפללו שאברכם אני“. אינני יודע, מה היתה השפעת הבהרה זו על ידי הרשב“ם על ציבור המאמינים היהודי. כי למרות שעברו מאז כתשע מאות שנה, רבים מבינינו מאמינים עדיין בכוחם של בני תמותה, הנחשבים צדיקים או קדושים בעיני ההמונים, להשפיע בברכתם על חייהם, וזאת למרות העובדה, שלעיתים לא רחוקות הם משלמים על כך טבין ותקילין.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com