Paraschat haSchawua: BeHar

כולנו מכירים את האימרה „מה עניין שמיטה אצל הר סיני“ ומשתמשים בה, כאשר מישהו מעלה טענה או נימוק שאינם קשורים לעניין שדנים בו. כאשר נשאלה לחכמינו שאלה זו, לא היה בדעתם להוסיף לשפת הדיבור שלנו אימרת כנף לשימוש יומיומי, אלא היתה זו בעייה שהטרידה אותם…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בהר

הפרשה פותחת בהצהרה וַיְדַבֵּר יְהוָ“ה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי. ומיד לאחר מכן מצווה משה רבנו להסביר לעמו את מצוות השמיטה, היינו החובה להשבית את העבודות החקלאיות בכל שנה שביעית. עד כאן הכל ברור ולחכמינו גם לא היתה בעייה עם הכתוב. אבל הם שמו ליבם לעובדה יוצאת דופן. בכל שאר המצוות לא הוקדמה הקביעה, שה‘ דיבר אל משה בהר סיני, כי ידוע שכל התורה וכל המצוות ניתנו למשה מסיני, מדוע אם כן מדגיש הכתוב דווקה בפתיחה שקדמה למצוות שמיטת הקרקעות, שהדבר נאמר למשה בהר סיני.

עניין זה אומר דרשני. תשובת חז“ל ובעקבותיהם רש“י מסביר את העניין כדלקמן:

בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

במילים אחרות: כמו שבעניין מצוות השמיטה מפורטים כל כללי המצווה ודיקדוקיה (ודיוקיה) בתורה, כך גם כל המצוות האחרות, שגם אם אין פרטי המצווה ודיקדוקיה מופיעים במיקרא, הרי הפרטים והדקדוקים והפרשנויות שנוספו עם חלוף הזמנים, נחשבים כאילו ניתנו בסיני.

זהו בניין אב לכל התורה שבעל-פה. מכאן הסמכות שניתנה לחז“ל לפתח את התורה שבעל פה. ניתן בהקשר זה לשאול, האם חיפשו חז“ל נימוק בתורה להצדקת פרשנויותיהם ולמעין גושפנקא לתורה שבע“פ ומצאו קטע זה שהתאים לצרכיהם, או שמאידך גילויו של קטע זה שבתורה פתח בפני חז“ל את הדרך לקביעת הלגיטימיות של פרשנויות המצוות. בין כך ובין כך פרשנות המצוות היתה תנאי להישרדותו של עם ישראל ולהמשך קיום אמונת ישראל.

מספר דוגמאות יכולות להמחיש הלך מחשבה זה: בפרשה הקודמת מדובר על „ארבעת המינים“ שבהם חייבים בחג הסוכות:   פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל (שם כג, מ,). כבר בגמרא וגם לאחר מכן נערכו דיונים רבים וחכמים שונים ניסו הסברים שונים באשר לטיבו של אותו „פרי עץ הדר“. אין לנו ידיעות מדוייקות לכך, איך הגיעה הבחירה לאתרוג (בעיקר משום שבעת העתיקה האתרוג לא היה מוכר בין גידולי ארץ ישראל), אבל המסורת היא שקבעה מה שקבעה. ומי שראה פעם, איך בוחנים הדתיים את כשרותו של האתרוג בעת קנייתו, לפעמים באמצעות זכוכית מגדלת, יסיק בוודאי, שהאתרוג הינו הלכה למשה מסיני.

כאן בפנינו דוגמה לפסיקת חכמים שנתקבלה על ידי המסורת והפכה לחוק, כאשר ההנחה היא, שהתנאים והאמוראים שקבעו שהמדובר באתרוג, קיבלו זאת במסורת וזו קבלה למשה מסיני.

דוגמה קיצונית לסמכות החכמים היא העניין המופיע בשמות כא, יז: ומקלל אביו ואמו מות יומת. אין רמז לכך בכתובים, שמצווה זו קויימה אי פעם. חכמינו פשוט ביטלו עניין זה, כמו שביטלו את הענין של „עין תחת עין“, ואת עניין השמדת „העיר הנידחת“ על כל תושביה ועוד כיוצא בזה עניינים שהדעת אינה סובלתן. שינוי מובנם של כתובים בתורה או ביטול מפורש של מיצוות, היה כרוך לא אחת בפילפול מסובך ולא כאן המקום לפרט. אבל עובדה שכך נהגו חכמינו.

שונאי ישראל נוהגים לפעמים להשתמש בפסוקי התורה על מנת להלעיג על או לבזות את הדת היהודית. אבל גם גויים (לפעמים תמימים) מעמידים את החוק הדרקוני של „עין תחת עין“ לעומת הכלל האנושי של הנצרות „ואהבת לרעך כמוך“, כאשר אינם מודעים לעובדה, „שעין תחת עין“ מעולם לא הובן ביהדות כפשוטו (לעומת מה שהיה נהוג בעמים אחרים בעת העתיקה) ושישו הנוצרי היה למעשה יהודי בשם ישוע ושאת הכלל הזה ציטט מתורת ישראל.

אבל לא מעטים מבין היהודים עדיין מתנגחים עם כתובים שונים בתורה, מבלי שקלטו או הפנימו, שהתורה היא אומנם בסיס האמונה היהודית (וגם הבסיס לאמונות של עמים אחרים), אבל יחד עם זאת הוראות שונות שבה כפופים לפרשנויות של חכמינו ראשונים ואחרונים.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com