נראה לי, שנושאי המוסר היו קרובים לליבו או לליבם של מחברי התורה, באשר הם זרועים במסרים הטמונים בתנהלות אישים שונים ובכללי המוסר המפוזרים בין דפי החומשים…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: במדבר
יש כללים שהם ברורים לכל קורא, כמו למשל „אם תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, אתה חייב לעזור לו“. במילים אחרות: יש סולידריות אנושית כללית, וכאשר הזולת נמצא במצוקה, חובה לבוא לעזרתו. חז“ל טבעו את האימרה „כל ישראל ערבים זה לזה“. אבל יש כללים בתורה שאינם ממש ברורים. ניקח למשל את הכלל „ואהבת לרעת כמוך“. הרבה דיו נשפכה על אימרה זו. בעיקר על ידי הנוצרים, אשר אימצו אותה כרכושם הפרטי, באשר לדעתם ישו המציא רעיון זה, כאשר ברור שאותו האיש הכיר את הכלל הזה מהתורה, שהיתה שגורה על פיו. אני מכל מקום לא הצלחתי להבין, איך מיישמים כלל זה במציאות ואיך הופכים אותו לכלל התנהגותי. המילים הם ללא ספק יפות, אבל מה הן מוסיפות להילכות המוסר.
חכמינו הלכו בדרך אחרת, הם התנסחו בשפה ברורה כאשר טבעו כללי התנהגות רבים, ביניהם גם כללים מוסריים לא מעטים. אבל הם חיפשו אסמכתאות בתנ“ך, בעיקר בחמשת חומשי התורה, על מנת להסמיך לתורה שבכתב את הרעיונות שבתורה שבעל פה.
בפרשה שלנו מדובר על הלויים המופקדים על עבודת המישכן: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. מאחר שהמישכן היה מרכז השילטון, היו אלה שהופקדו על שמירתו ועבודותיו בעלי כוח שליטה. ממקום אחר בתנ“ך למדו חז“ל, שפסוק זה, המדבר על תפקידי הלויים, טומן בחובו רמז על כך, שיש להיזהר במיוחד מאלה המופקדים על מרכזי השילטון. וכך זה אנו מוצאים בפרקי אבות את האימרה „הוו זהירים ברשות“, כלומר שמי שמופקדים על רשויות השילטון, יש להיזהר מהם משנה זהירות.
הרעיון כיום אינו חדש, אחד מהוגי הדעות בעת החדשה הסביר, שהשילטון משחית את האדם, ושילטון אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי. אבל מתוך נסיונם של חז“ל עם החברה האנושית והכרתם את האופי האנושי, הם הגיעו למסקנה, „שאין האדם נעשה מנהיג ציבור, אלא אם כן הוא רשע“. כלומר שרק מי שביסודו נמצא כבר אותו חיידק שלילי (ואולי חיוני) של תאוות שילטון ותאוות כוח, מסוגל לתפוס עמדת כוח בחברה, שאותה הוא יוכל להנהיג. וכמובן כמו שאמר מי שאמר, שבעיקבות השילטון באה גם השחיתות.
היה מי מבין חכמינו שאפילו הגה את הרעיון, שטוב שלמנהיג תהיה קופה של שרצים מאחוריו, כלומר שבעברו יהיה משהו אפל, על מנת שיהיה זהיר יותר במעשיו, מחשש שיזכירו לו את השלדים המונחים אצלו במרתף.
הרעיונות של חכמינו היו כולם טובים ונכונים. אפשר בהחלט להתפעל מכושר האבחנה שלהם ולהתברך בכך, שהם השאירו לנו את תלמודם מנסיון חייהם. אבל נוכח המציאות שבה אנו חיים היום, בכל זאת מתעוררות תהיות באשר לכושר חזותם את העתיד. ייתכן שהם לא יכלו לשער אפילו, עד כמה החברה האנושית עלולה להדרדר באופן מוסרי.
למה הכוונה: כאשר הם אמרו, שמנהיגים מטבעם אינם נקיי כפיים, או אפילו שטוב שיש להם עבר מפוקפק, הוא התכוונו לכך, שמנהיגים אלה ירסנו עצמם או שהחברה תרסן אותם, כאשר השחיתות שלהם תהיה מוגזמת. אבל כאשר אנחנו עדים כיום למצב, שבו השחיתות הפרטית, כלומר טובות ההנאה וההתעשרות חסרות הרסן של מנהיגים על חשבון הציבור, פושה כמעט בכל שכבות השילטון, כאשר החברה אינה מסוגלת לרסן את ראשיה, כאשר האדם הפשוט, שחייב לעמול קשות לקיים את משפחתו אינו נותן עוד אמון במבנה השילטוני בכללו, אני שואל את עצמי, האם זה מחוייב המציאות? האם חז“ל הבינו כך את העולם, שאין מנוס ממצב כזה, שבסופו של דבר החברה כולה עתידה לאבד את החזקתה בעקרונות המוסר ותטבע במדמנה שבה „אדם לאדם זאב“?
או האם חכמינו באמת האמינו שבסופה של כל חברה, שבה הנהנתנות מתחילה מלמעלה, ממוקדי המנהיגות והשילטון, ויורדת אט אט ומתפשטת בכל שכבות החברה, הסיסמה תהיה “ אחרינו המבול“?
שבת שלום
אחרית דבר – מילתא דבדיחותא: בהקשר לשחיתות הפוליטיקאים הזכירה אחת הסטודנטיות שלי את דברי שלמה המלך „שונא מתנות יחיה“ (משלי טו, כז) והוסיפה, שאנחנו עדים לכך, שדווקא אוהבי המתנות חיים מצויין.
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
