כל יהודי, גם אם אינו דתי וגם אם לא למד מעולם תורה, יודע מדוע הוא נימול…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: תזריע
וזאת משום שאלוהים כרת ברית עם אברהם והסימן לברית הוא כריתת העורלה, והכריתה בכל דור ודור מחדשת את הברית עם צאצאי אברהם אבינו. ויש על כך הנחייה מפורשת מפיו של הקב“ה וזו לשונה:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז).
אבל מי שיקרא את כל מהלך האירוע של הברית בפרק הנ“ל, ילמד בין השאר, כי אברהם היה בן תשעים ותשע כאשר מל את עצמו ואת בנו בכורו ישמעאל. ישמעאל היה בן שלוש עשרה כאשר נימול, וזו הסיבה לברית המילה הנהוגה אצל המוסלמים בגיל הזה ולא ביום השמיני להולדת הבן, כמנהג היהודים. כלומר שכל עניין הברית תלוי לכאורה במצווה שציווה ה‘ את אברהם בתחילת דרכו.
אבל לחז“ל לא היה נוח עם פרשנות זו של המקרא. ויש על כך דיון במישנה:
אמר רבי יהודה, והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו (משנה מסכת חולין פרק ז משנה ו). רבי יהודה טען, שאיסור אכילת גיד הנשה קשור למה שקרה ליעקב אבינו כאשר נאבק עם המלאך כל הלילה. לקראת בוקר, כאשר היה על המלאך לעזוב את המקום ולא עלה בידו להכריע את יעקב, הוא פגע בירכו ובגיד הנשה. החכמים לא קיבלו את דעתו של רבי יהודה וקבעו מצידם, שאיסור אכילת גיד הנשה הינה מצווה שניתנה למשה מסיני. והעניין שזה נאמר בהקשר למאבקו של יעקב במלאך, הוא סיפור יפה אבל עניין מישני. האיסור שייך למצוות שניתנו למשה מפי הגבורה, וגיד הנשה הוזכר במקום שהוזכר, כלומר בסיפור יעקב, אבל לא מכאן נובעת משמעותו ההילכתית.
והרמב“ם מוסיף ומסביר, שיש שלוש מצוות, שלמרות שהוזכרו בספר בראשית, מקור האיסור הוא חוקי התורה ולא האירוע שבהקשר אליו הוזכרו. שלושת המצוות האלה הם: ברית מילה, גיד הנשה, ואיסור אכילת אבר מן החי. מדוע היה חשוב לחז“ל לעמוד על כך, שאיסורים אלה נכללים בתרי“ג המצוות שניתנו בסיני ואינן קשורות למסורת הסיפורית של התורה? ההסבר הינו פשוט. חכמי התלמוד והבאים אחריהם חשבו בצורה משפטית. במידה ומתחילים לנמק את מצוות התורה במסורת או באירועים שאירעו לאבותינו בסיפורי התורה, נוטלים בזה מהציווי את כוחו המחייב של החוק. בנוסף יוכל כל אחד לבוא ולהמציא מיצווה כלשהי ולנמק אותה באירוע כלשהו בתורה, ואין לדבר סוף.
כל הנ“ל באשר לצידה ההלכתי של ברית המילה. אבל יש לנו מדרש ציורי על נושא זה, המכיל גם עומק מחשבתי. טורנוסרופוס היה מושל מטעם השילטון הרומי ובהתאם למדרש נהג להתווכח עם חכמי ישראל על נושאי דת. יום אחד רצה להביך או להקניט את רבי עקיבא ושאל אותו: מעשיהם של מי נאים יותר, של הקב“ה או של בני האדם? השיב לו רבי עקיבא, מעשיהם של בני האדם. שאל טורנוסרופוס: מדוע אתם מלים את בניכם? השאלה נאמרה בצורה פרובוקטיווית. הגוי התכוון לומר, הרי הקב“ה ברא את האדם עם עורלה, כי כך הי מלפניו ליצור את האדם, ואילו היהודים מתקנים כביכול את יצירתו בכך שהם כורתים את עורלתם.
הראה לו רבי עקיבא ביד אחת שיבולים וביד השנייה עוגות ואמר לו, השיבולים הם מעשיו של הקב“ה ואילו השינוי והשיכלול שעשו בני האדם ביצירה זו של אלוהים הן העוגות. האם אין העוגות נאות יותר מן השיבולים?
טורנוסרופוס ממשיך אבל לקנטר: הואיל והאל חפץ במילה של בני ישראל, מדוע אין הוולד יוצא מהול ממעי אימו?
תשובתו של רבי עקיבא מפתיעה: לפי שלא נתן הקב“ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרף אותם בהן.
הרעיון הזה, שהמצוות ניתנו לישראל על מנת לצרף אותם, היינו להפוך אותם לבני אדם זכים יותר, טהורים יותר, חוזר אצל חז“ל במקומות שונים. בני ישראל לא נצטוו לקיים מצוות על מנת לעשות טובה לקב“ה. אלא שבאמצעות קיום המצוות הם יכולים להתעלות לדרגה של בני אדם יותר ערכיים. מטרת המצוות איננה לספק צרכים אלוהיים, כי אין לאלוהים צרכים. הרעיון העמוק הוא, שהמצוות ניתנו לעם ישראל על מנת לאפשר לו להתעלות מעל לצרכים האנושיים הבסיסיים ולהזדכך מהאגואיזם הפשוט לעבר אנושיות מוסרית.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
