Paraschat haSchawua: Wajachel

פרטי בניית המשכן על כל אביזריו, שנתרמו על ידי בני ישראל והנשיאים, חוזרים בפרשה זו כמעט מילה במילה על מה שכבר נודע לנו בפרשת תרומה. בשינויים קלים הנתונים כמעט חופפים. אין להתפלא על כך, שלפרשנים לא נותר הרבה מקום לפירושים חדשים, אבל לאלו מחכמינו, שאהבו להתעסק בסודות וברמזים נמצא גם כאן חומר לעסוק בו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקהל

לא שאני חסיד גדול של רמזים אלו ואחרים, אבל ניתן ללמוד מהם כזאת וכזאת על דרך השלילה. ננסה לעקוב אחר חלק מהרמזים. לצורך הכנת המישכן נדרשו כאמור חומרים שונים. והנה אומר לנו המידרש, למה מרמזים חומרים אלו, כאשר הוא מנמק זאת באסוציאציות מהכתובים, אשר את חלקם אפרט:

זהב – כנגד מלכות בבל (הנימוק לכך הוא, שבחלומו של נבוכדנצר הופיע סימלה של בבל שהיה עשוי זהב). כסף – כנגד מלכות מדי ויורשתה מלכות פרס (גם כאן ולהלן מוצא המידרש אסוציאציה מתאימה בכתובים). נחושת – כנגד מלכות יוון. עורות אילים מואדמים – כנגד מלכות אדום (האסוציאציה ברורה). שמן למאור – כנגד מלכות מלך-המשיח. אינני מוצא הסבר שיניח את הדעת, לאילו מסקנות או מחשבות אמורים רמזים אלה לעודד אותנו. הייתי יכול פשוט לומר בעיברית עכשיווית: אז מה?

לפני ימים מספר הופנתה אלי שאלה באתר שלי „שאל את הרב“ בעניין דלהלן: מוסלמי פלוני טוען בין השאר, כי נביא האיסלם מוחמד כבר הוזכר בתנ“ך. הוא היפנה לשיר השירים, ה, טז: חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. כלומר שהאותיות (העיצורים) של המילה מחמדים בלשון יחיד, זהה לעיצורים של המילה מוחמד. התייחסתי לשאלה בקצרה ועניתי מה שעניתי ויכול כל אחד לתאר לעצמו מה היתה תשובתי. התחלתי להשתעשע מעט בנושא הרמזים, ותוך כדי כך גיליתי, כי בפרשה הקודמת, „כי תישא“, מוזכר שמה של הצארית הרוסית קטרינה הגדולה. הא כיצד? שמה ברוסית הוא יקטרינה ובשמות פרק ל, ז, כתוב: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה (את ה-י‘ ניתן להזיז בלי לפגום במשמעות השם והרי לכם רמז מפורש).

כמובן שאלה דיברי ליצנות ואינני יודע אם כאן מקומם. אבל אם נמשיך ברמזים מפרשתנו נמצא, ששם מופיע עניין שאינני יודע איך להתייחס אליו. אחד מחכמינו בעלי הרזים טוען, כי המילים: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (פרק כה, ב), משמעותו, כי את המישכן ניתן להקים רק מתרומות בני ישראל, וכי אחרת אין לו תקומה. ושאולי זו הסיבה שבגללה נהרסו שני בתי המיקדש, הראשון כי בבנייתו עזר חירם מלך צור, והשני כי הוקם בסיועו של כורש מלך פרס והושלם על ידי הורדוס מבני אדום. לסברה זו לא אתייחס, לעומת זאת מעניין מה אומרים חכמי הגמרא בנושא החורבן.

חורבן ירושלים ובית המקדש היו מן האסונות הגדולים שפקדו את עם ישראל. החורבן נחשב לעונש על חטאים חמורים ביותר,שחטאו בני ישראל כלפי השם-יתברך או בינם לבין עצמם. לכן כאשר רצו חכמי התלמוד להביע סלידתם מהתנהגות מסויימת, אשר זיעזעה אותם בחומרתה, הם ייחסו לה את הסיבה שבגללה הירשה אלוהים לאויבים לגרום לחורבן. מצאתי בערך כעשרה גורמים שחכמינו ייחסו לסיבת החורבן. למנות את כולן אין טעם במקום זה, אבל הסיבה הנראית לי חשובה ביותר והקשורה גם לדיון כאן, אותה אזכיר. במסכת יומא, דף ט עמ‘ ב, נערך דיון קצר בסיבות שבגללן נחרבו בתי המקדש. וזה לשונו: „אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים“.

ואכן אנחנו יודעים, שכאשר הוקפה ירושלים על ידי הרומאים, נלחמו ביניהם היהודים בעיר הנצורה. הקיצוניים שבהם אף העלו באש את אסמי התבואה שבעיר. ייתכן שללא שינאת אחים זו היו ירושלים והמקדש מצליחים לשרוד, למרות שהאויב היה לא אחר מאשר האימפריה הרומית, שחלשה כמעט על כל העולם העתיק. מכל מקום שינאת חינם זו היתה בעוכריהם של מגיני העיר. ובהקשר זה אזכיר גם, כי חורבנה הסופי של יהודה בימי בית ראשון נגרם גם כן בעיקבות שינאת אחים, בגלל שהקיצוניים רצחו את גדליהו בן אחיקם (על רצח זה הנהיגו חכמינו יום תענית לדורות). אין ספק שחז“ל ראו בשינאת אחים זו את אחד הביטויים הקשים של הטבע האנושי העלול לגרום לאסונות גדולים.

נראה לי, שמאז שיבת ציון האחרונה, שינאת האחים עולה כפורחת. הרושם שלי, כי כמו שבשני החורבנות הראשונים, גם עכשיו דווקא הקיצוניים הם הם שמלבים את השינאה. סוף-כל-סוף יהודי דתי קיצוני הוא שרצח את ראש הממשלה החילוני.

ועוד מעט חומר למחשבה: בהמשך לציטוט לעיל מסיקה הגמרא: „רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב“ה“.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד“ר מילר

http://www.rabbi-miller.com