היהודי שהולך בכל שבת לבית כנסת, חוזר וקורא את התורה בכל שנה מתחילתה עד לסופה. אני משער שכעבור עשר עד עשרים שנה הוא מכיר אותה כמעט בעל פה. אבי ז“ל שקרא את התורה לפחות 72 פעמים (אם נתחיל מיום שנעשה לבר-מצווה), לא שמעתי מפיו שהעניין החל לשעמם אותו. יש בה פנים לכאן ולכאן עד-אין-סוף ויש דברים שראוי לשננם חזור ושנן…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תשא
ולמה הקדמה ארוכה זו? היא אמורה להוות מעין התנצלות על חזרה של דברים שאני משננם ואשר קוראי פרשותי מכירים אותם זה מכבר. פרשתנו אומנם משופעת בעניינים החשובים ביותר לדת ישראל, החל בנושא שבירת הלוחות, מעשה העגל, מיצוות השבת, שלוש עשרה המידות ועוד, אבל הנושא שבעיקר מושך את תשומת ליבי ואשר אני מרגיש מחוייבות לדוש בו הוא נושא הקדושה. כבר הזכרתי נושא זה מספר פעמים בעבר וניתחתי אותו, אבל היום אסתפק בציטוט של אחד מגדולי הדת והאמונה שחי בעבר הלא רחוק: רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (1843 עד 1926), הנקרא „משך חכמה“ על שם ספר פירושים וחידושים שכתב על התורה.
„כל הקדושות, ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה; ואל תדמו כי המקדש והמישכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה, השם-יתברך שוכן בין בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול. טיטוס ניכנס לקודש הקודשים וזונה עימו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו של המיקדש. ויותר מזה, הלוחות שנכתבו בכתב אלוהים, גם הם אינם קדושים מעצמם, רק כאשר מקיימים את מה שכתוב בהם. הם נחשבים לנבלי-חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם, רק השם-יתברך וכל הקדושות המה מצד ציווי שציווה. כי אין בשום נברא קדושה בעצם. כל המקומות המקדושים, אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המיצוות, והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר.“
נראה לי, שרבי מאיר שמחה לומד עניין זה ממעשה שבירת הלוחות. שמעולם לא היה דבר קדוש מהם, ומשה רבנו שיברם ללא היסוס ברגע שראה את ישראל עובדים לעגל הזהב.
הציטוט הנ“ל (שהתאמתיו במקצת לשפתנו המדוברת כיום) נעשה על פי ישעיהו ליבוביץ‘, אשר הוסיף מדבריו, כי האיסור על „פסל ומסכה“ אינו חל בלבד על עגל זהב, כי אם על כל דבר מוחשי בעולמנו, כגון אדמה, עץ ואבן, ארץ וחומה, ודגל, וכן על דברים מופשטים, כגון מולדת, עם, רעיון או אפילו צבא. ואןסיף: כל אלה אין בהם שמץ של קדושה ואסור לסגוד להם.
ואין צורך להוסיף, כי חל איסור חמור ביותר לייחס תואר של קדושה לבני אדם. כל אדם, וגם אם הוא רב חכם או צדיק גדול, אסור לו להרשות, שיוסיפו לשמו את התואר קדוש. וכל מי שמציין אדם כלשהו בתואר קדוש, כאילו מעלה אותו לדרגת אלוהות. וידוע לכל בני ברית, כי זה ממנהגם של הגויים, בעיקר הנוצרים, להוסיף תואר זה לאנשים בעודם בחיים ואף לכאלה שכבר נפטרו. ואין גם צורך להזכיר, שאחד מעיקריה של דת משה רבנו היתה, להילחם באנשים שסגדו לעץ ולאבן, שהיו קדושים בעיניהם ולאסור את עבודת הכוכבים והמזלות, שכל אלה הם אמונות טפלות ועבודה זרה.
כולנו מכירים את הסיפור מהמידרש על אברהם אבינו שניתץ את פיסלי אביו תרח. המידרש מספר לנו סיפור אגדי מפורט על ההתרחשויות בבית אביו של אברהם. לתרח היתה חנות שבה מכרו בני משפחתו פסלים ותרפים. יום אחד הגיע תורו של אברהם לעסוק במכירה. מה עשה? כאשר בא אליו קונה פוטנציאלי, היה אברהם לועג לו, על שבא לקנות לעצמו אלוה שנוצר באותו יום והוא מעץ או אבן. אחיו של אברהם התלוננו בפני תרח, על אחיהם, על שהוא מקלקל להם את העסק. הסיפור המדרשי ארוך, אבל אקצר. בסופו של דבר הובאה הקובלנה נגד אברהם בפני המלך נמרוד וזה השליכו לכיבשן האש. מה היה חטאו של אברהם? לכאורה, ובהתאם לסיפור היה חטאו בזה, שכפר בכוחם של האלילים, בטענה שאין בכוחם לעשות דבר, באשר הם עץ ואבן מעשי ידי אדם.
בליבי מתעורר החשד, שעיקר חטאו של אברהם היה בכך, שלא רק שחיבל בעסק של אביו ובפרנסת בני משפחתו, יתר על כן, שבגישתו זו הוא סיכן ענף עיסקי שלם, אשר פירנס אלפי בני אדם.
מה השתנה מאז אברהם אבינו עד היום? אלפי בני אדם, החיים בארץ, שהם מכנים אותה ארץ הקודש, מתפרנסים מאמונותיהם הטפלות ומבורותם של המוני בית ישראל, כאשר הם מוכרים להם הבטחות שאין בהם ממש. תמיהני, מה היה אומר על כך אברהם אבינו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד“ר מילר
