נהוג היה בקהילות ישראל לציין תרומות בשם „מתן בסתר“. לא כמו בימינו, כאשר מתן בסתר נחשב למתן שוחד, היינו שמעבירים סכומי כסף מתחת לשולחן, על מנת שאף אחד לא יראה. מובנו של מתן בסתר היה כמשמעו: מתן לעניי הקהילה, בעיקר לקראת החגים, אבל לא בדרך ישירה, כי אם בעקיפין, אנונימית. נותן המתנה לא ידע למי ניתנה התרומה, ומקבל התרומה מאידך לא ידע, ממי היא התקבלה. כך נמנע מהצדדים, במידה ונפגשו באקראי או למשל בבית הכנסת, לזהות זה את זה ונמנעה מהם המבוכה. האחד לא נדרש להביע תודה והשני לא ציפה להכרת תודה…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: תרומה
„מעשה אבות סימן לבנים“. אימרה שגורה זו ניתן להבין גם כך, שהבנים מפנימים את הערכים הנובעים מהתנהגותם של אבותיהם. ייתכן שהפרשה שלפנינו היא ששימשה דוגמה לנוהג שהשתרר בקהילות ישראל. הפרשה שלנו מתחילה בהכנות לקראת בניית המישכן. אלוהים אומר למשה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
אין מדובר כאן בהטלת מס. גם אין מדובר כאן על השיעור כלשהו שכל אחד חייב לתרום, היינו תרומה גדולה לעשירים ופחותה לעניים. העיקרון הינו נדבת הלב. כלומר שכל אחד ייתן כפי יכולתו ורצונו (איך שבא לו).
התוצאה של אוסף התרומות היתה, בלשוננו היום, מעל ומעבר לכל המצופה. לא רק זהב ואבני-חן, גם בושם ושמנים ובנוסף השתתפו גברים ובעיקר הנשים בעבודות מיומנות, שנדרשו להכנת בדים, פרוכת ובגדים. בלשון הכתוב:
כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב … כג. וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כד כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ … וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. כה וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. כו וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים. כז וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. כח וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים (פרק כה).
הרושם שלי (שאינו מבוסס על מחקר היסטורי, אבל אין לי ספק שהוא נכון), שבקהילות ישראל, בניגוד לקהילות הגויים ביניהם הם ישבו, השתרש מנהג שדמה בנדבת ליבם של תורמיו לדוגמה שהנחילו לנו אבותינו ביציאתם ממצריים. אלא שבינתיים השתנו הזמנים. ומה נשתנה? כאשר עם ישראל חזר לארצו, רצה הוא להיות ככל הגויים, ובצדק. ולא רק שרצה להיות ככל הגויים, אלא שאף הצליח במשימתו ועל כך גם היתה גאוותו. ובלשון הליצנים, לא רק צבא ומשטרה של יהודים, גם גנבים ופושעים יהודים יש לנו ברוך השם. אלא שבנקודה אחת, והיום ובהקשר לפרשה זו מדובר רק בעניין אחד מסויים, הוא עניין התרומה, הצלחנו מעל המשוער. לא רק שנדמינו לגויים, אלא עקפנו אותם בקפיצת ידנו.
לצורך הדגמה אסתמך על מחקר שנערך על ידי האוניברסיטה העברית. מדינת ישראל, ככל שיש בה עניים וכאלה שאינם גומרים את החודש, נמנית בין המדינות בעלות רמת חיים גבוהה. בכלכלה משתמשים כיום במונח תמ“ג (תוצר מקומי גולמי), הוא מציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות (מוצרים) והשירותים שיוצרו בשטח המדינה. אין טעם להשוות את התמ“גים של כל מדינות העולם. נסתפק כאן בהשוואה בין ישראל, בריטניה וארה“ב לפני כחמש שנים.
בישראל התמ“ג לנפש בדולרים 32.165 שיעור התרומות מהתמ“ג 0.7%
בבריטניה התמ“ג לנפש בדולרים 36.643 שיעור התרומות מהתמ“ג 0.73%
בארה“ב התמ“ג לנפש בדולרים 49.452 שיעור התרומות מהתמ“ג 2.1%
במילים פשוטות: הבריטים תורמים פי 10 יותר מישראלים. ואילו תושבי ארה“ב תורמים פי שלושים יותר מהישראלים. ועוד נתון אחד ביחס להיקף ההתנדבות בחברה הישראלית: נתוני המרכז לחקר הפילנתרופיה מראים כי רק 15% מאזרחי ישראל משתתפים בפעילות התנדבותית. נתונים אלה נמוכים בהשוואה לשיעור ההתנדבות באנגליה, העומד על 50%.
שבת שלום
