אחד הפשעים החמורים, שמקומו בתחתית סולם הערכים האנושי, מוזכר כבדרך אגב בפרק ה‘. הוא אינו מוגדר בספר החוקים וגם אין עליו ענישה, מאחר שאינו פוגע בגופו של האדם או באחד הערכים המוגנים בחוק, כגון כבוד וחירות, כי אם פוגע בנשמתו והורס את אישיותו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמות
התורה מספרת לנו, שמשה ואהרן באו אל פרעה ואמרו לו:
כֹּה אָמַר יְהוָ“ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (פרק ה). פרעה אינו מתרשם מאלוהי העברים, היפוכו, הוא מעמיס על הפועלים בנוסף למתכונת היומית המוטלת עליהם, לדאוג גם לחומרים הדרושים לעשיית הלבנים. לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן.
וְהַנֹּגְשִׂים (אלו המצרים) אָצִים לֵאמֹר, כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. אבל לא רק הנוגשים המצרים התעללו בפועלים, הם מינו שוטרים מבני ישראל לעזור להם בפיקוח על הספק העבודה. וגם השוטרים הישראלים הוכרחו לרדות באחיהם העברים. וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. ולכן האיצו השוטרים באחיהם: לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.
על כך באו השוטרים אל משה ואהרן והתלוננו בפניהם, כי בגלל התערבותם אצל פרעה, לא רק שלא קיבלו רשות לצאת למדבר ולנוח מספר ימים בחגיגות לאלוהים, כי אם להיפך: הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ.
משה נמצא במצב מביך. מראש ניסה להתחמק באמצעות תירוצים שונים מהתפקיד שהטיל עליו אלוהים. לבסוף נכנע לדרישת אלוהים (וכי היתה לו ביררה?). עכשיו, כאשר משה עושה את המוטל עליו וחושב שיצליח להקל בכך על בני עמו, הוא נוכח לדעת שהוא גרם להכביד עליהם את החיים לבלתי נשוא. הוא פונה אל אלוהים: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי ?
אלוהים מבטיח למשה: עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.
לא מצאתי במדרש התייחסות של חז“ל לדברי אלוהים (אולי לא חיפשתי מספיק), אבל לדידי התייחסות אלוהים לבעייה איננה לגמרי משכנעת. וגם עם ישראל אינו מתלהב מהמסר, כאשר משה חוזר בפניו את אשר הבטיח אלוהים. אין הם שומעים לו מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. ועוד זמן רב יימשכו תלאותיהם של בני ישראל, עד אשר ייצאו וייגאלו מעבדות מצרים.
זה קטע קטן מתוך סיפור יציאת מצרים, אבל חבוי בו הנושא שבו פתחתי לעיל ושהוא אחד מנקודות העומק שהאדם מסוגל להגיע אליהם בשיפלות מוסרית וקילקול הנפש. כאשר השליט או העם השולט משתמשים בבני אדם על מנת לדכא ולהתעלל באחיהם, יש בזה הרס מוחלט של צלם האדם. האמון ותחושת הסולדיריות בקבוצה, אשר בלעדיהם לא היה מתפתח המין האנושי, נהרסים כליל. אינני יודע אם נפשו של המדכא ונפשו של המדוכא בני אותו עם ניתנים לשיכום. אין לדעת, כמה זמן לקח לבני ישראל להשתחרר מהטראומה שנגרמה להם על ידי גיוסם של משתפי“ם על ידי נוגשיהם. אבל אנחנו יודעים על הטראומות שעברו על יושבי מחנות הריכוז וההשמדה, כולל יושבי הגטו, כשלושת אלפי שנים לאחר מכן, בין השאר גם עקב עניין משתפי הפעולה.
מקובל להניח שהבגידה בקולקטיב, אליו משתייכים, הינו מהפשעים החמורים ביותר. החברה רואה „בבוגד“ אדם, שמנסה להרוס אותה באמצעות עזרה מבחוץ. ברוב המדינות מתייחסים למעשה כזה כגרוע שבפשעים ונענשים עליו בהוצאה להורג. אבל מעשה זה, שנהוג להגדירו כבגידה, אינו תמיד שלילי. חשוב ההקשר. אחד מראשי ממשלת גרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וילי ברנד, שהיה קנצלר בשנים 1969-1974, התגייס בעת המלחמה לצבא אוייב, על מנת לשחרר את ארצו מהנאצים.
שונה המצב כאשר מכריחים אדם (ולא חשוב באילו אמצעים – עינויים, שיכנוע, טובות הנאה) לבגוד בעמו והופכים אותו למשתף פעולה נגד עמו הוא. אני מעריך שפרעה היה גאה במיוחד על המצאה מפלצתית זו, ונמצאו לו ממשיכים עד לעת החדשה.
שבת שלום
