- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Wajischlach

אומנם בפרשה זו לבן, חותן יעקב, כבר סיים את תפקידו בסיפור תולדות אבותינו, אבל המפגש בינו לבין יעקב אבינו מעורר שאלה, שמן הראוי להתייחס אליה, וכידוע „אין מוקדם ומאוחר בתורה“…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וישלח

בקצרה הסיפור המהווה בסיס לדיוננו: יעקב מתאהב ברחל ורוצה לשאת אותה לאישה. מאחר שהוא חסר כל ואינו יכול לשלם את המוהר המקובל לאבי הכלה, הוא מסכם איתו לעבוד אצלו שבע שנים בתמורה לרחל. לפנינו הסכם הכולל בתוכו הבטחה של לבן, לתת ליעקב את רחל בתום שבע שנות עבודתו. ההמשך ידוע: לבן מגניב את לאה מתחת לחופה וכאשר מגלה יעקב לאחר מעשה את ההטעייה, הוא מתלוננן בפני לבן: הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. לבן משיב, שעל פי מנהג המקום, ההורים לא מחתנים את הצעירה לפני הבכירה. נניח למען הדיון, שלבן מאמין שהוא פעל נכון בזה שרימה את יעקב.

אחת הקוראות פנתה בשאלה מעניינת – ועל כך תודתי לה -, האם המנהג גובר על חוסר המוסריות שבגניבה, והאם יש להעדיף את מנהגי החברה על פני המוסר?

יש לנו כאן שני ערכים שמעומתים זה מול זה: המנהג והמוסר. כל אחד יודע שחשוב לשמור מנהגים, ולא רק מפני שחז“ל אמרו  „היזהרו במנהג אבותיכם בידיכם“, אבל מה בקשר למוסר? בתנ“ך מופיע מונח זה במובן של תוכחה, דברי אזהרה או לקח. אבל לא כמו שאנו מבינים מונח זה כיום, במובן של אתיקה, מורל, תורת המידות. למרות שיש לנו בתורה כללי מוסר לא מעטים, בנוסף לחוקים ומצוות, אבל עדיין אין לנו הגדרה למונח מוסר.

אני בוחר להתייחס כאן לכלל מוסרי אחד, שיכול להוות נקודת מוצא להבנת המונח מוסר בהקשר המודרני. וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט, יד). ציווי זה יכול לדעתי להוות הגדרה כללית למה שאנו מכנים היום התנהגות מוסרית. משפט זה אומר, שאין להוליך את הזולת שולל, שזה למעשה עיקר תורת המוסר: לא להטעות את הזולת, לא להפר הבטחות, אפשר אפילו לומר בשפת היום-יום, להיות אדם הגון.

לאור זאת ננסה לבדוק ולהעריך את התנהגותו של לבן. לבן ידע מראש, שבחברה שבה הוא חי, אין נוהגים לחתן את הצעירה לפני הבכירה. יש להניח שגם יעקב ידע זאת, ואם לא ידע, הרי תוך שבע השנים שעבד ברחל וודאי שהובררו לו מנהגי המקום ולכן סבר, שהבטחת לבן תקויים למרות המנהג המקומי. אבל גם אם לא נניח את כל זאת ולא נתייחס לפסיכולוגיה של יעקב, העובדה מדברת עבור עצמה: לבן הבטיח ליעקב את רחל, למרות שידע שבסופו של דבר הוא יטעה אותו. כלומר שהוא ידע מראש שיפר הבטחה.

ייתכן כמובן לנסות תיאור מצב היפוטתי: נניח שלבן מבחינה סובייקטיבית אכן האמין, שלרמות את יעקב אינו מעשה בלתי מוסרי, כי רמאות במקרה מיוחד זה מותרת לו. אני מסכים שקיימים מצבים, שבני אדם אינם מסוגלים לחוש בעבירות בלתי מוסריות שהם עוברים. יש כאלה שמבצעים אפילו פשעים ממש ואינם חשים בחרטה או בייסורי מצפון. אבל לדעתי אלה מקרים גבוליים שבין הפרעה נפשית למוגבלות שיכלית. כל ילד מרגיש כאשר הוא עושה מעשה לא-נכון, כאשר הוא נוהג שלא כשורה. כל אחד מאיתנו יודע זאת מנסיונו האישי, מבלי להיות פסיכואנליטיקן.

לבן לא יכול היה לומר לעצמו, המנהג במקרה זה גובר על המוסר. כי גם אילו חשב כך, פעולת ההטעייה היתה התנהגות לא-ראוייה, שמטרתה היתה להוליך את יעקב שולל ולנצל את כושר עבודתו. אילו התנהג לבן באופן ראוי, נגיד מוסרי, היה מגלה מראש את כוונתו לנהוג בהתאם למנהגי המקום, ואז היו הוא ויעקב עורכים ביניהם כנראה הסכם שונה, ולא חשוב לענייננו, מה היו מסכימים ביניהם. אנחנו יכולים אם כן לסכם לעצמנו, כי בעיסקה זו בין לבן ליעקב השאלה בדבר עדיפות ערך אחד על פני השני אינה מתעוררת כלל, מה עדיף כאן, המוסר או המנהג, כי לבן נהג מראש בניגוד לכללי הההגינות והמוסר הנהוגים בכל חברה. ואין חשיבות לעובדה, שהאירוע התרחש לפני מתן תורה ולפני שנכתב הצו בדבר המכשול בפני העיוור.

עדיין נותרה שאלה נוספת שהועלתה על ידי הקוראת הנ“ל בהקשר זה: באם נעדיף את מנהגי החברה על המוסר האם אנו עלולים להיות כמו תושבי סדום ועמורה. אביע מיד את דעתי: אני בהחלט מסכים איתה ומשוכנע בכך. אבל עדיין נותרה השאלה: מהם משמעותם של הערכים שאנו מעמתים זה מול זה. על מובנו של המונח מינהג אין צורך להכביר מילים. כל אחד מאיתנו יודע פחות או יותר למה הכוונה. אבל מה בעניין המוסר, איך נגדיר זאת? אני חייב להודות, שגם אני מתקשה בכך ולכן אינני מוצא דרך אחרת מאשר לערוך עיון קצר בתורת המוסר. ומי שמוכן להצטרף אלי – בבקשה.

המוסר בפילוסופיה:

אחד מגדולי ההוגים של העת החדשה, עימנואל קאנט (1724 – 1804), שעבודתו בתורת המידות נחשבת לאחת החשובות ביותר בתחום זה, ניסח כלל שקרא לו בשם „הצו הקטגורי“, אפשר גם לתרגם „הציווי המוחלט“. כלל זה דורש מהאדם לעשות הכללה אוניברסלית של התנהגותו. היינו שהציווי החל על התנהגותו יהיה תקף לגבי כל אדם ובכל זמן שהוא, וניסוחה בערך כך:

„עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות כי יהיה לחוק כללי“.

התרגום שלי אינו מדוייק, אבל לצורך דיוננו קל יותר להבנה ואינו מסבך אותנו יתר על המידה. ובכן יש כאן דרישה פורמלית, למנוע שתיווצר סתירה בין רציית הפעולה להפיכתה לחוק כללי. המבחן למעשה מוסרי הינו פשוט לכאורה. אם המעשה שאני עושה יכול בהתאם לקריטריונים שלי לההפך לחוק כללי, המעשה הינו מוסרי. ואילו אם אני חושש או שאיני מוכן להסכים, שהמעשה שאני עומד לעשות, ייהפך חוק כללי, המעשה אינו מוסרי בעליל. הגדרה זו שבתה את ליבי במיוחד, מאחר שעל פיה יכול כל אדם לבדוק, באם פעולה מסויימת הינה מוסרית או לא.

אבל באשר לדרישה הפורמלית של קאנט, שלא תיווצר סתירה בין רציית הפעולה להפיכתה לחוק כללי, קיים קושי הסברתי ולכן יש להתעמק בכך ורצוי להשתמש בדוגמאות להבנת העניין.

ניקח לדוגמה גנב. במידה שהגנב מעוניין שיכירו בכך, שפעולת הגניבה תוכר כפעולה מוסרית. הוא חייב לטעון: בשעה שאני מבצע את הגניבה וקונה בעלות בחפץ שגנבתי, הבעלות שלי על החפץ תקפה וקיימת. הוא חייב לכן לנסח חוק כללי שתופס לגבי כל העולם וזה לשונו: הגנב מעביר תוך כדי פעולת הגניבה את הבעלות על החפץ על שם עצמו. וכאן מתעוררת הבעייה: אם נקבל את הכלל הזה כחוק כללי, הרי הבעלות של הגנב על החפץ לא תהיה בעלות ממשית, כי היא תהיה תלוייה ועומדת עד שמישהו אחר יגנוב ממנו את החפץ. כלומר שהבעלות על החפץ מופרכת, אינה קיימת למעשה. המושג בעלות סותר כאן את עצמו, מאחר שאני בעל-החפץ ובאותה עת לא-בעל-החפץ. משתמע מכך, שבהתאם למבחן „הציווי המוחלט“ הגניבה הינה בלתי מוסרית.

נעבור עכשיו לדוגמה שמתאימה לדיון בהפרת ההבטחה של לבן לגבי יעקב. אם נטען, שהפרת הבטחה יכולה להיות מותרת מבחינה מוסרית, אנחנו חייבים (בהתאם לקאנט) להפוך אותה לחוק כללי. הגדרתו תהיה „ניתן להפר הבטחות“. או נגיד, מותר להפר הבטחה וזה מוסרי. מאידך עצם המושג הבטחה משמעותו „אמירה שמחוייבים לקיים“. אם נקבל עכשיו את ההגדרה „ניתן להפר הבטחות“ כחוק כללי, וננסה להגדיר את המונח „הבטחה“, נקבל הגדרה חדשה שפירושה, שההבטחה היא „אמירה שניתן לקיים וניתן גם לא לקיים“. הגדרה מעין זו היא סתירה בפני עצמה. ולכן החוק שניסינו להגדיר, היינו שניתן להפר הבטחה, אינו עומד בכללי ההיגיון ולכן בהתאם „לציווי המוחלט“ של קאנט אינו יכול להיות מוסרי.

עכשיו נעזוב את המישור הפילוסופי וננסה גישה פרגמטית, היינו מעשית.

ניתן להניח ואולי אפילו לקבוע ככלל, כי בתנאי רמאות אין קיום לחברה. כאשר אדם אינו יכול לסמוך על רעהו, לא תיתכן חברה אנושית. דוגמה לכך הוא מגדל בבל. אנו יודעים כי בניית המגדל לא צלחה, מאחר שאלוהים בילבל את שפת הבונים. איש לא היה יכול לסמוך על מה שאמר לו רעהו. בעת בניית בניין, כאשר לדוגמה פועל מבקש ממשנהו פטיש, והלה נותן לו מברג, הבניין לא יקום לעולם. נחמד לראות את הסברו של המדרש בהקשר זה: „ונבלה שם שפתם“ – כשאמר אחד לחברו: הבא לי מים“ – הביא לו עפר; היכהו ופצע מוחו. „הבא לי קרדום“ – הושיט לו מגרפה; היכהו ופצע מוחו“ (מדרש בראשית רבה, ילקוט שמעוני).

כלומר בתנאים רגילים (חריגות יש תמיד) חייב האדם לדעת שהוא יכול לסמוך על דברי חברו. אפילו בתקופה הפרה-היסטורית, כאשר האדם חי על הציד, הוא היה חייב לסמוך על דברי חברו, שאילמלא כן הם לא היו מצליחים לשתף פעולה בציד ולא היו שורדים.

כל הדיון עד כאן, כולל יעקב ולבן, כולל הפילוסופיה של קאנט, היה דיון תיאורתי במונחים מנהג ומוסר. אבל לערכים אלה יש משמעות גם בהקשר למציאות שבה אנו חיים. הבא נראה מה ההשלכות המעשיות לגבינו.

כמעט כל נהג מונית בארץ שאני נוסע אתו מתלונן על כך, שאלו „שם למעלה“ מושחתים ומחלקים ביניהם את מה שנמצא בצלחת. בינתיים פשה הנגע בין חברי הממשלה ובין חברי הכנסת, מנהלי בנקים וחברות ועוד ועוד. עניין השחיתות בחלונות הגבוהים הפך, בהתאם לדעת רוב הציבור, לנוהג. נוהג זה לא רק שהוא נפסד, הוא גורם לכל אחד לחשוב, „למה הם ולמה אני לא?“ האם אין זו דרך בדוקה להפיכת כל החברה למושחתת, להרס של אושיות החברה מבפנים, האם יש קיום לחברה כזו? מנהג נפסד (בין על פי הגדרתו של קאנט, בין על פי תחושת כל אחד מאיתנו) הינו תמיד בלתי מוסרי, ואילו מנהג צודק אינו יכול להיות מנוגד למוסר.

שבת שלום