Paraschat haSchawua: Haasinu

סידרה זו הינה האחרונה הנקראת בשבת בבית הכנסת לסיום המחזוריות השנתית של חמשת חומשי התורה. בין השאלות הרבות הניצבות בפני בשבוע זה, קשורה אחת לכתוב בחומש ואחת לכותב הפרשנויות דכאן. השאלה השנייה קלה למעשה: האם יש תהודה לכתיבה זו והאם העניין בה מצדיק את המאמץ במחשבתי שבכתיבה, שנמשכת מזה ארבע שנים. מאחר שאיננו נביאים אלא רק בניהם, אני מסתפק בתשובה שהשיב ש“י עגנון על שאלה דומה שניצבה בפניו: „חזקה על דיבורו של יהודי שלא נאמר לחינם“…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: האזינו

השאלה השנייה, שמתעוררת למעשה מדי שבוע ושלפעמים הינה אף טורדנית, מהי הדרך הנכונה של ביקורת המקרא. האם הפשט המסתמך בעיקר על ניתוח הטקסט, השפה והתקופה, או הדרש, המסתמך בעיקרו על מסורת סיפורית מדור לדור, ואולי יש אפילו חשיבות לרמזים ולסודות שהסתיר משה רבנו בין השורות ואשר יחידי סגולה, אנשי קבלה והוזים מסוגלים לפענחם. וכנראה שיש גם אפשרויות אחרות להתייחס לפרשנות הכתובים, שאינן עולות כרגע בדעתי.

בטקסט השבועי שלפנינו אעמוד על שתי נקודות שמשכו את תשומת ליבי. האחת נוגעת לפרשנות מילים מסויימות המופיעות בשירה הנשגבה שמתחילה במילים: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי (פרק לב). מתוך הניסוחים היפים והמילים המליציות ורבות העוצמה אתייחס רק לפסוקים הבאים:

כו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. כז לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא יְהוָ“ה פָּעַל כָּל זֹאת. כח כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה. כט לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה.

מזה למעלה מאלפיים שנה מנסים המפרשים להסביר ולנתח את המילה „אַפְאֵיהֶם“, החל בתרגום השבעים היווני, דרך התרגומים הארמיים, עבור בפרשנויות של ימי הביניים ועד לעת החדשה. השערות באשר לפירושה של מילה זו יש די והותר, וסביר להניח שהכוונה היא למעין כליון, בדומה למקבילה שבהמשך „אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם“, אבל עד היום לא נמצא הסבר שיניח את דעת כולם באשר למקורה של מילה מוזרה זו. היו אף מי שניסו להסביר, שמילה זו היא צירופם של שלושת המילים „אף-איה-הם“.

הנקודה השנייה נוגעת לפרשנות המילים „כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה“. והנה מילים פשוטות אלה, שמובנות לכל דובר עברית, גרמו למעין מחלוקת בין התנאים. רבי יהודה מבין שהמילה גוי מתכוונת לבני ישראל. אלה איבדו את העצה שניתנה להם בהר סיני (כלומר שאינם מקיימים מצוות) ולכן בעוונותיהם אין הם מבינים איך זה שאחד מאומות העולם רודף אלף ישראלים ושניים מניסים רבבה. רבי נחמיה סובר, שהכוונה במילה גוי מתייחסת לאומות העולם, אשר איבדו עצה, היינו אינם מקיימים את שבע מצוות בני-נוח ואינם מבינים, היאך אחד מהם רדף אלף ישראלים אבל בעתיד יתהפכו היוצרות וישראלי אחד ירדוף אלף גויים.

מדבריהם הסותרים של שני תנאים אלה אני מבין, שהייחס אל היהודי ואל הגוי הינו פחות או יותר נטול דעות קדומות. היהודי אינו טוב יותר או בעל זכויות יתר לגבי הגוי והיפוכו. מצבו של כל אחד מהם תלוי במידת קיום המצוות. מי שאינו מקיים את המצוות המוטלות עליו – נענש. ומי שמקיימן – זוכה. כלומר שאין פרוטקציה בפני הקב“ה. עניין זה מראה לנו, שבפרשנות המקרא ניתן לפעמים למצוא הסברים שונים ואף סותרים לטקסט מסויים. עינינו הרואות, שכבר החל בתקופת התנאים נהגו החכמים לפרש את הכתוב בהתאם לדעותיהם ובהתאם למגמותיהם. ואין רע בזה. היפוכו: ויכוחים ודעות שונות הם הגורמים להעשרת התרבות.

ואשר להסברים והניחושים השונים בייחס למילה „אפאיהם“ ניתן להסיק, שלא כל מילה ומילה בתורה הינה בעלת חשיבות במעלה של קדושה. הסברה של מילה פלונית או אלמונית הינה בפירוש לא-רלוונטית. כמו שיש לי ספק, באם העובדה שהתורה מציינת כי בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת הינה בעלת משמעות אמונית או דתית. ובכן, ישאל השואל, מה באמת משמעותי מבחינת המסר שיש לתורה למאמיניה? לדעתי תיתכן רק תשובה אחת: קיום המצוות המעשיות שבין אדם לחברו, כפי שפורשו על ידי חכמינו וכפי שהן מתיישבות עם המוסר האנושי בחברה בת זמננו.

שבת שלום ושנה טובה