- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Dewarim

פתיחת ספר דברים פותחת גם את הדיון בשאלה, מי כתב את התורה. לכאורה אין כאן שאלה כלל וכלל. שהרי כבר מקדמת דנא האמינו אבות-אבותינו שאת כל החומש כולו, היינו חמשת חומשי התורה, כתב משה רבנו עה“ש בכבודו ובעצמו, וזאת בהתאם למה שהוכתב לו מפי הגבורה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: דברים

עד כאן אין לנו בעייה עם אמונה זו. הבעייה מתחילה כאשר אמונה הופכת לעיקרון, בלע“ז דוגמא (Dogma), ואז כל מי שמביע דעה שאינה תואמת את קביעת העיקרון הינו כופר בעיקר. בדת היהודית לא היו קיימות דוגמות. הדוגמא היא המצאה של הכנסייה. הכנסייה קבעה בשעתו דוגמות וכל מי שכפר בהן או עבר על חוק מחוקיה, עלול היה לסיים את קיומו עלי אדמות על המוקד. בזמנו לטעון שכדור הארץ אינו מרכז היקום או שהעולם לא נברא בששת ימי בראשית, יכול היה לסכן מאד את בריאותו של הטוען אם ךא למעלה מזה. כיום קשה למצוא אנשים שיטענו טענות מעין אלו (להבדיל מהקנאים האוונגליקלים באמריקה), אפילו בין הרבנים האורתודוקסים.

נחזור לבעייה שלנו. לפני כאלף שנים קבע הרמב“ם, שללא ספק היה היהודי החכם ביותר מאז משה רבנו, את שלוש עשרה העיקרים. עיקרים אלה נועדו להביא לבהירות באשר לאמונת ישראל וכן לחזק את האמונה בקרב בני עמנו. הכלל השמיני בין עיקרים אלה אומר:

היסוד השמיני – היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע“י משה רבנו ע“ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה‘ יתברך.

היהודי הדתי חוזר על כלל זה בתפילת הבוקר בפיוט הנקרא „יגדל אלוהים חי“ החוזר על עיקרים אלה: תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל, עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ. שלוש עשרה העיקרים הפכו עם הזמן למעין דוגמות, שעל היהודי הדתי להאמין בהן ולא לנטות מהן ימין ושמאל. וזה שורש הבעייה. העולם השתנה ולצערי לא יכול היה אפילו איש חכם כמו הרמב“ם לחזות את השינויים העצומים שיביאו איתם מחקרים, המצאות וגילויים חדשים לבקרים. כי אני כשלעצמי מאמין, שאילו הרמב“ם חי עימנו כיום, לא היה מנסח את שלוש עשרה העיקרים בלשון זו, או שלא היה מנסח עיקרים בכלל.

השאלה שמטרידה אותי אינה מי כתב את החומש או מתי נכתב, אילו חלקים ממנו כתב משה רבנו בעצמו או שנכתבו מפיו או במסורה. העניין הוא שאני מבחין היום בשני זרמים עיקריים בישראל, ששניהם אינם מוצאים חן בעיני. הזרם האחד הוא הזרם האמוני, שטוען ל“תורה מן השמיים“ ומנסה לפרש את הכתוב בתורה מילולית ובלי להתחשב בהתפתחות המחשבה והפרשנות הדתית במשך אלפי שנים, ובנוסף מאמין שתפקידו ליישם את הכתוב כאילו הוא שליחו של מקום שיודע בדיוק למה התכוון אלוהים ובדיוק מה הוא מצפה מעמו בשעה זו.

הזרם העיקרי השני הוא זה השולל את כל הכתוב בתורה ומשווה את כל הכתיבה לסיפורי המיתולוגיה של העמים הפגנים. אנחנו מוצאים כאן אמירות על התורה כגון: „מדובר בטקסט אנושי לחלוטין, בעל יומרות אלוהיות, כשהוא מלא בחולשות ומגרעות והוא אף בעל משמעויות שצריכות לזעזע כל אדם עם נטיות הומניסטיות“. טקסט הקורא לדיכוי ולרצח עמים אחרים, טקסט מבעיט ועוד כיו“ב.

אני נוטה לחשוב, שיש משהו משותף לא רק ליהודים באופן כללי, כי אם גם ליהודים שבחרו להתגורר במדינתם העצמאית במזרחו של הים התיכון. ואני לא חושב דווקא על האמונה באל יחיד ועל הדת, אלא על המסורת בת אלפי השנים. כל אחד מאיתנו נוהג בחייו הפרטיים והציבוריים בהתאם למסורת שקיבל מבית הוריו, מסביבתו, מעירו או ממדינתו ואפילו מאותו חלק מהאנושות שהוא מזדהה איתו. המסורת שהיקנתה התורה לעם ישראל הינה מסורת של כיבוד הזקן, של עזרה לעני ולנזקק, של סולידריות, של אהבת הגר של התחשבות בזר, בקיצור של מה שאנחנו קוראים אנושיות. תורת ישראל היתה אחת התורות הראשונות שניסתה להעלות את האדם למדרגה מוסרית גבוהה יותר.

רק ההתקבצות של בני עם ישראל סביב עקרונות מעין אלה יכול, לדעתי, להבטיח את עתיד קיומו. מאחר שאני אינני נביא נשאר לי רק לשאול, האם מישהו מקוראי חוזה עתיד עם פתרון אחר?

שבת שלום