אפשר להגיד לאלוהים: „סליחה, טעית, זה לא בסדר מה שעשית!“? כמובן שלא. אבל חז“ל מצאו דרך להגיד ממש דבר כזה, וזאת בפרשה שלנו. עניין שאני מתפלא עליו אבל גם מתפעל ממנו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה – פינחס
וזה סיפור המעשה, כפי שמדווחת לנו התורה. אחרי כל התלאות שעברו בני ישראל במשך ארבעים שנה במדבר, הגיע הזמן להתכונן לכניסה לארץ המובטחת. ואז פתאום, ללא התראה מוקדמת, אומר אלוהים למשה:
יב וַיֹּאמֶר יְהוָ“ה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ… יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן (במדבר מרק כז).
אלוהים מעניש את משה על אשר הימרה את פיו באותו סיפור של „מי מריבה“. העם היה צמא וביקש ממשה מים. אלוהים נעתר למשה ואמר לו לדבר אל הסלע ואז ייצאו מים לרוות את צימאון העם. משה במקום לדבר אל הסלע היכה בו במטה שלו. בעשותו כך פעל בניגוד להוראה. זה ההסבר בתורה וכך מסבירים חכמי ישראל לדורותיהם את העונש החמור הזה.
משהו השתבש בסיפור הזה בין אלוהים למשה. כי אף בית משפט לא היה מעניש את משה על מעשהו זה, ואסביר למה. אלוהים אומר למשה לקחת את המטה שלו וללכת אל סלע מסויים ולדבר איתו. בני ישראל מתקהלים מסביבו באלפיהם, אם לא בריבבותיהם ומחכים למים. הם כמובן ממורמרים, זועמים, מתלהמים ובסך הכל בלגן אימים. משה זוכר שבתחילת מסעותיהם במדבר כבר היה מצב דומה לזה ואז אמר לו אלוהים להכות במטה, שבו הבקיע את הים, בסלע, על מנת שייצאו ממנו מים. ברגע נתון זה, בתוך המהומה-רבתי לא יהיה פלא אם משה התבלבל ושוב היכה בסלע כפי שעשה בזמנו. נניח שזה לא התאים לאלוהים שמשה היכה במקום לדבר, הוא לא חייב היה להוציא את המים, אלא יכול היה לרמוז למשה „שמע נא, אמרתי לך לדבר, לא להכות, בסדר?“ מה קרה?
במקום זה בא העונש האיום ונורא מכל. את כל חייב הקדיש משה למשימה זו, היינו להעביר את „העם העיקש והפתלתול“ הזה את המדבר ולהכניסו לארץ הנכספת, ועכשיו ניתן לו רק לראות אותה מנגד.
היו מבין חכמינו ז“ל שלא יכלו להבין התנהגות זו של הקב“ה באמצעות השכל הישר. זה איכשהו פגע ברגשות הצדק הטבעי. אבל איך אפשר להגיד את זה לאלוהים? איך אפשר להתריס נגדו שאינו צודק?
ובכן הם השתמשו בצורה הספרותית של המדרש. המדרש ממציא פרשנויות כשהוא משתמש בסיפורים של כאילו. נקודת האחיזה שמצאו החכמים היתה התשובה שנותן משה לאלוהים בהמשך לנ“ל:
טז יִפְקֹד יְהוָ“ה … אִישׁ עַל הָעֵדָה. יז אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם…
משה מבקש מאלוהים להעמיד במקומו איש אחר כמנהיג על העדה „ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא כמוני שהוצאתים ממצרים ולא הכנסתים“ (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה – פרשת פינחס ד“ה יפקד י“י וגו‘). בכך רצה משה, כך חז“ל, להביע את התמרמרותו. היינו שאם אתה, אלוהים, מפקיד איש חדש על העדה, אל תעשה לו מה שעשית לי, אלא אני מבקש ממך שזה שיוציאם גם יביאם, היינו יביאם לארץ המובטחת.
המדרש המציא גם משל, על מנת להמחיש את רגשותיו של משה ועל מנת להסביר את מצב העניינים גם לאלו שאינם מתמצאים ברזי הכתוב. המשל אינו מין היפים שבתנ“ך, אבל הוא חד-משמעי במסר שלו:
„משל למלך שראה אשה אחת יתומה שמצאה חן בעיניו. בקש לישא אותה. שלח את שליחיו. אמרה לו איני ראויה להנשא למלך. תבע אותה שבע פעמים ולא נאותה לו. נטל אותה. לאחר זמן כעס עליה המלך וביקש לגרשה, אמרה לו אני לא בקשתי להנשא לך אתה בקשת ממני, הואיל וגזרת לגרשני ולישא אחרת אל תעשה לזו כשם שעשית לי. כך היה הקב“ה מפתהו למשה, שנאמר גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך ואמר משה לא איש דברים אנכי. לאחר זמן פייסו הקב“ה והלך בשליחות. משנעשו כל הנסים על ידי משה, אמר לו הקב“ה, לא תביאו את הקהל הזה. אמר לו משה, רבש“ע אני לא בקשתי לילך והואיל וכך גזרת עלי שלא אכנס, אבל אותו שנכנס אל תעשה לו כאשר עשית לי (ילקוט שמעוני תורה רמז תשעו ד“ה יפקוד ה‘ אלהי).
שבת שלום
