אחד מעיקרי הדת היהודית היא האקסיומה, שאת התורה כתב משה רבנו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בלק
הרמב“ם ניסח שלושה עשר עיקרים, שהם מיסודות הדת, והיסוד השמיני מחייב את היהודי להאמין על
„היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע“י משה רבנו ע“ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה‘ יתברך.“
(לשם הבהרה: אקסיומה היא הנחה, אליה מתייחסים כנכונה. לנוצרים יש דוגמות. דּוֹגְמָה היא אמונה המוחזקת על ידי ארגון דתי או אחר, שלא ניתן לערער עליה ואשר את אמיתותה לא ניתן להוכיח בעזרת התבונה.)
ייתכן, שאילו היה הרמב“ם חי כיום ולא לפני אלף שנים, היה מנסח את עיקרי האמונה היהודית באופן מעט שונה. הרמב“ם, שהיה חכם מכל היהודים שחיו מאז משה רבנו, לא יכול היה להכיר את הישגי המדע והפילוסופיה באלף השנים שבאו אחריו. גם היהדות האורטודוקסית בימינו כבר אינה אחידה בדעתה על מקורה של התורה. אבל לי נראה, שכבר לחז“ל היו אי אלו ספיקות אשר לזכות היוצרים של כתיבת התורה.
הגמרא (מסכת בבא בתרא יד ע“ב) אומרת: „משה כתב ספרו ופרשת בלעם“.
הפרשה שלנו היום נקראת אומנם פרשת בלק, אבל היא למעשה הסיפור על בלעם בן בעור, וראוי היה שתיקרא פרשת בלעם. מה אומר לנו המשפט לעיל בגמרא? מצד אחד האמינו חז“ל שאת התורה כולה כתב משה רבנו, אבל לא הסתדר להם העניין עם הסיפור על בלעם. סיפור זה עורר שאלות, שקשה היה ליישב אותן בדרך סבירה. ולא רק שאז היה קשה למצוא התאמה בין עיקרי האמונה לבין סיפור בלעם, ולא רק שמאז רבו הפרשנים והדרשנים שהכבירו מילים ללא סוף על סיפור שנוי בחלוקת זה, אלא שגם היום לא מתיישבים לי כל ההסברים מאז עם לשון הכתוב.
הסיפור עצמו מתרחש תוך כדי מסעות בני ישראל המדבר. כאשר המוני העם מגיעים לגבול מואב, מתמלא בלק מלך מואב בחיל ורעדה ושולח שליחים אל בלעם בן בעור, בבקשה שזה יקלל את בני ישראל ובכך יוכל להילחם בהם. בלעם טוען, שההחלטה נתונה בידי אלוהים ואם זה יאשר את הקללה, ייעתר בלעם לבקשת בלק. אלוהים לא מסכים. בלק שולח שוב שליחים ובלעם מחכה שוב להחלטת האל. האחרון מסכים שבלעם ילך עם שליחי מלך בלק ואומר לו וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.
ואז בא הסיפור היפה על האתון שאלוהים פתח את פיה. בקיצור: מלאך אלוהים ניצב בדרך בחרב שלופה וחוסם את דרכו של בלעם הרכוב על אתונו. האתון רואה את המלאך ומסרבת להמשיך בדרכה. בלעם שאינו רואה את המלאך מכה את אתונו ואז וַיִּפְתַּח ה‘ אֶת פִּי הָאָתוֹן והיא מתלוננת על המכות. כאשר מתגלה המלאך לעיני בלעם אומר זה האחרון, אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי. ז“א שבלעם לא ממש בא לו ללכת אל בלק. אבל המלאך עונה לו שימשיך בדרכו וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר.
ואז חוזה בלעם את הנבואות הנהדרות על עם ישראל שאין כדוגמתן ההירואית בתורה כולה, ושחלקם ניכנסו לסידור התפילה וחלקם הפכו לאימרות שכל יהודי מכיר ומתגאה בהן.
מי שחושב שבעיקבות הנבואות היפות של בלעם, עם ישראל זוכר לו חסד, טועה בגדול. שמו של בלעם מוזכר תמיד עם הסיומת הרשע. הוא הפך לדוגמה לאדם שפל וחסר ערכים. אימרה שגורה בשפה העברית שמתייחסת להתנהגות כביכול של בלעם, „רצה לקלל ונמצא מברך“.
ועם כל הפרשנויות שקראתי על פרשת בלעם, לא מצאתי תשובה שלדעתי היא השאלה המרכזית בסיפור: מי היה בלעם? אנחנו יודעים שהיה בנו של בעור ואנחנו יודעים שהיה מבני מואב. אבל איש מבין המקטרגים לא התייחס לאמונתו של בלעם. נטען שהוא היה קוסם ומכשף, מאידך אנחנו יודעים שיש לו שיג ושיח עם אלוהי העברים. ולא רק זאת, אלא שהוא אומר בפירוש לשליחי המלך בלק:
אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָ“ה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. בלעם מצהיר שיהו“ה הוא האלוהים שלו, הוא משתמש בשם המפורש. הוא מאמין באותו אלוהים שהוא גם האלוהים של משה ובני ישראל. לדעתי אין סיבה שלא להאמין למילים שבפי בלעם (בעיקר אם נניח שאת פרשת בלעם כתב משה רבנו, כמו שכתוב בגמרא).
הפרשנות, כאילו הלך בלעם עם בלק, כאשר בליבו למעשה הכוונה לקלל את עם ישראל, אין לה ביסוס בכתובים. אבל כבר בספרות התלמודית מוזכר שמו תמיד לשלילה. לבד ממקום אחד: מדרש לקח טוב, המסתמך על מדרשי התלמוד, אומר על הקביעה: „וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. רבותינו אמרו בישראל לא קם אבל באומות קם. ואיזה זה בלעם“.
אחרי שמסתיימת פרשת בלעם, ממשיכה התורה לספר לנו על המשך המסעות במדבר ועל התעלולים של בני ישראל. מתחיל סיפור חדש. העם החל לזנות עם בנות מואב, עניין שגרם לכעס גדול של אלוהים ולעונש נוראי ולא ארחיב. אבל מספר פרקים לאחר מכן נלחמים בני ישראל במדיינים, הורגים חמישה מלכי מדיין וכמו כן את בלעם בן בעור. ובמקום אחר בתורה, ללא כל הקשר ענייני מרומז, שבלעם גרם לכך שבנות מואב התעו את בני ישראל לזנות בבעל פעור (למה? ככה!).
העניין לא מתיישב לי עם ההגיון ולכן אנסה פרשנות משלי. בגמרא מובעת הדעה (גיטין ס, ע“א) „תורה מגילה מגילה ניתנה“. מי שחיבר את כל המגילות, בין אם היה זה משה רבנו, עזרא הסופר ואנשיו שחזרו מגלות בבל, או מישהו אחר, ייתכן שעשה תיקוני עריכה, או „טעות דפוס“, מכל מקום כנראה שהשתבש משהו שקשור לבלעם בן בעור.
אין ספק שעם ישראל חייב תודה למי שזכר להכניס את פרשת בלעם לספר המכונן של תקומתו. ואשר לתדמית השלילית של בלעם, כנראה שזו תישאר בגדר תעלומה, לפחות בעיני.
שבת שלום
