- haGalil - http://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Schlach lecha

פרשת עגל-הזהב היא פרשה כאובה מאוד. היא נצרבה בתודעה הקולקטיבית של עם ישראל כפשע הגדול ביותר של העם בשהותו במדבר. מעניין שאירוע זה נצרב אפילו בתודעה הקולקטיבית של עמי אירופה כמשהו יוצא דופן. פילוסופים, פרשנים ודרשנים הפכו בעניין זה בלי סוף ואפילו גדולי הציירים הקדישו לו תשומת לב מרבית. „עגל הזהב“ הוא מושג שהפך למשל בעולם כולו, שזה לאו דווקא לכבודנו ואין להתגאות בכך…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שלח לך

לעניות דעתי, אם לעם ישראל היה מגיע עונש חמור, היה זה עגל הזהב שעליו הם התחייבו בנפשם. אבל להפתעתי דווקא בעניין אחר נענשו ביותר. היה זה לאחר דיווח המרגלים:

כז וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.  כח אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם (פרק יג).

ואז העם נבהל, התחרט על כל הסיפור, היינו על השיחרור מעבדות ורצה לחזור למצריים. חמתו של אלוהים בערה להשחית, אבל משה רבנו הצליח לשכך מעט את כעסו של ה‘ והעונש שהוטל על כל העדה היה ארבעים שנות נדודים במדבר:

ח אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהוָ“ה …. כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. ל אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ (פרק יד).

אין ספק בעיני, שזה העונש החמור ביותר שנענשו בני ישראל במדבר. להיות ארבעים יום במדבר זה כבר עונש, אבל ארבעים שנה…

הדעה המקובלת לסיבה שבגללה היה כל הדור חייב למות היא, שהדור שיצא ממצריים היה בנפשו עדיין דור של עבדים ועל מנת להיפטר מהאופי העבדותי, חייב היה לקום דור חדש שגדל באווירת חופש ועצמאות. נניח!

אני רוצה לחדד קצת את הנושא. הדיווח של המרגלים דיבר על ארץ זבת חלב ודבש וגם פירות ענק שהביאו איתם המרגלים מארץ כנען הוצגו לעם. אבל ליוצאי מצריים זה לא הספיק. הם רצו יותר מזה. הם רצו שהארץ תוגש להם על מגש של כסף. הבטיחו להם. הם ציפו לאותם הצ’ופרים שמציעים שליחי הסוכנות היהודית ליהודים בארצות העולם. השליחים מבטיחים עולם ומלואו ובלבד שיעלו לארץ. וכאשר אלה שבאים בעיקבות הפיתויים של הסוכנות לא מוצאים כאן את מגש הכסף עם כל הטוב, כאשר הם נדרשים לטרוח ולעמול בעצמם על מנת לשפר את תנאי חייהם, הם מאוכזבים ומתלוננים. בדומה למה שהתלוננו בשעתו יוצאי מצריים. וַיִּלֹּנוּ עַלמֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

השאלה שלי היא פשוטה:

האם כל אותם עולים שהגיעו לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר המדינה החלה לשגשג, מתוך צפייה לבוא אל המוכן, מתוך תחושה של „מגיע לנו“ לקבל הכל, להיות כאן אדוני הארץ, לחיות חיי נועם בלי להתאמץ, האם הם לא שייכים לאותה קטגוריה של בני-ישראל שאלוהים לא מצא אותם לראויים להגיע לארץ המובטחת והעדיף להשאיר אותם במדבר.

שבת שלום