Paraschat haSchawua: Pekudei

0
16

כולנו מכירים את תפילת שמונה-עשרה שהיא למעשה התפילה החשובה ביותר. וחייב כל יהודי מאמין לומר אותה פעם ביום (להוציא שבתות וחגים – אבל זה לא מענייננו כאן). ולמה דווקא שמונה-עשרה? על כך יש לנו מדרש שמתייחס לפרשה שלנו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: פקודי

הפרשה שלנו מסיימת את ספר שמות ומסיימת כמו-כן את סיפור בניית המישכן. כל העבודות שנעשו במשכן על ידי בני ישראל נעשו כידוע לנו במצוות הקב“ה. אבל התורה חוזרת ומדגישה לנו שמונה עשרה פעמים שהעבודות נעשו במצוות ה‘. למשל:

וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָ“ה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָ“ה אֶת מֹשֶׁה.

כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָ“ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה.

יִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָ“ה אֶת מֹשֶׁה.

והמדרש אומר לנו: כאשר צוה ה‘, או ככל אשר צוה ה‘, שמונה עשרה פעמים, כנגדן תקנו שמונה עשרה ברכות שמתפלל אדם בכל יום.

עד כאן הכל ברור ופשוט. אבל יש זיקה הרבה יותר עמוקה בין הברכות, היינו בין התפילה, לבין בניית המשכן וצווי האל, לעשות הכל בהתאם להוראתו. ההדגשה החוזרת ונשנית „כאשר ציווה“ מתייחסת אמנם לבניית המשכן אבל היא מתייחסת גם לתפילה. כי מה הן התפילות? או יותר נכון למה אנחנו מתפללים? התפילה כידוע אינה מצווה הכתובה בתורה, אבל היא מצווה מדרבנן והיא באה במקום הקורבנות שפסקו משחרב בית המקדש. כלומר שהתפילה ממלאת את מקום עבודת הקורבנות והיא לא פחות ולא יותר מאשר עבודת-השם. בין אם עבודת-השם מתבטאת בבניית בית ה‘ בין אם היא מתבטאת בתפילה, חייבים לקיים אותה „כאשר ציווה“!

מה זה אומר לנו?

תשובה על כך נתן אחד מגדולי חכמי התורה במאה ה-19, הנצי“ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (אשר בנו יסד את אוניברסיטת בר-אילן). וזו לשנו, בהתאם לציטוט של י. לייבוביץ: „ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות הכל, לכן פירש הכתוב שרק ‚כאשר צוה השם כן עשו'“ במילים יותר ברורות: ניתן לשער שבני ישראל היו מתאמצים לעשות מעל ומעבר בבניית המשכן, אבל הוא-יתברך מצפה שיקיימו את המצווה כלשונה, לא יוסיפו ולא יגרעו. אם המדובר במכסה לאוהל-מועד „וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים“ או בקירות, וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים, או בקורבנות או בכל מצווה אחרת, הכלל הינו תמיד „כאשר ציווה“. התפילה הממלאת את מקום הקורבנות הינה מצווה ככל המצוות ולכן חשוב לזכור – זו דעתו של הנצי“ב – שההוראה היא „כאשר ציווה“. אבל לא יותר מזה.

התפילה נועדה שיומרו אותה בשקט ולהבין את מה שאומרים. זוהי עבודת ה‘. כאשר האדם מתלהב בשעת התפילה, כאשר הוא אומר אותה בדבקות יתירה, כאשר הוא מנסה לרומם את רוחו ולהגיע לעילוי הנפש, אין זו כבר מצווה כאשר ציווה. אין זו כבר עבודת-השם אלא העבודה נעשית למען האדם עצמו, למען התעלותו, למען השתחררותו מכל מיני מועקות או מאוויים. וכאן חייבים להקים גדר, להבדיל את תורת ישראל מכל שאר התורות, זה מה שחז“ל קוראים לעשות סייג לתורה. כי אם לא נעמוד על ההבדלים האלה, מה בין דת ישראל לבין הדתות האחרות? מה בין דת ישראל לעובדי האלילים? את הצרכים הנפשיים של האדם יכול לספק כל פסיכיאטר, או כל שרלטן. וכידוע לנו שרלטנים יש הרבה, בכל העמים ובכל הדתות, והמבין יבין.

שבת שלום