היה מבול? היה! ולא רק מפני שמדווח עליו בפרשת נוח. בשנים האחרונות גילו מדענים שבמסופוטמיה, אזור הסהר הפורה, המקבל את מימיו מהנהרות הפרת והחידקל, אכן ארע שיטפון אדיר בממדים של אסון אקולוגי שהתפשט במרחבים עצומים. השיטפון, משהו כמו צונאמי, הכחיד אוכלוסיות שלמות. עדיין אין תמימות דעים באשר לסיבת המבול, אבל באשר לעובדת התרחשותו אין ספקות…
הזמן המדוייק של המבול אינו ידוע. אולי משהו כמו שבעת אלפים שנה לפה“ס, אבל סיפורים על כך תועדו כבר כשולשת אלפי שנים לפה“ס. מה זאת אומרת תועדו? עמי האיזור סיפרו על כך מדור לדור, במשך הזמן הועלו הסיפורים על הכתב בצורת שירית או אחרת והפכו למיתוסים עממיים. ממצאים ארכיאולוגים, בין השאר גם במגידו מהמאה ה-14 לפה“ס, גילו סיפורים של עמים שונים שדמיון רב קיים ביניהם.
בעלילות גילגמש מופיע גיבור בשם אות-נפישתים (Ut-napištim), המספר את סיפור המבול כחווייה אישית. וזה הסיפור בקיצור נמרץ ובקווים כלליים מהמקורות השונים: יום אחד מחליטים האלים להיפטר מבני האדם, כי הם התרבו בינתיים מעל ומעבר ועושים רעש רב ומפריעים למנוחתם. מאחר שכל האמצעים הרגילים (מגיפות, רעב וכיו“ב) לא הועילו, הם מחליטים לכסות את הארץ במבול ולעשות סוף אחת ולתמיד. אל אחד בשם אנכי Enki שהוא בורא האנושות ואל החוכמה, מחליט להציל את האנושות ומגלה את הסוד למלך אות-נפישתים ומציע לו לבנות ספינה על מנת להינצל. בנוסף הוא מייעץ לו לא לגלות את הסוד לבני עירו ולהערים עליהם בתרוץ, שעליו לברוח מהאל אנליל Enlil, השונא אותו. הספינה נבנית בתוך שבעה ימים. אות-נפישתים מעמיס עליה את בני משפחתו, בעלי חיים מכל המינים, בהמות טהורות (לצורכי קורבן) ובהמות מפוטמות, ובעלי מלאכה שונים. ביום שניתן הסימן לפרוץ האסון הוא נועל את הספינה מבפנים, היא נאטמת באמצעות גופר מבחוץ וסערת המבול מתחילה. הסערה נמשכה שישה ימים. בשוך הסערה הוא שולח שלושה עופות, יונה סנונית ועורב, לבדוק באם מצאו אדמה. העוף השלישי גילה אדמה. כאשר יוצא אות-נפישתים מהספינה הוא מקריב קורבנות לאלים. האלים שהיו רעבים, מאחר שלא קיבלו אוכל ממשרתיהם האנושיים במשך שבוע ימים, „נאספו כזבובים על הקורבן“. האל הראשי אנליל, שכעס על שלא הוכחד המין האנושי, מתרצה לבסוף, מעניק לאות-נפישתים ולאישתו חיי נצח ומושיבם בגן העדן במקום מוצא הנהרות הפרת והחידקל.
נעבור עכשיו למציאות ההיסטורית של עם ישראל.
סיפורי המבול היו כידוע נפוצים בין עמי האיזור. אין ספק שגם בין שבטי ישראל סופר על כך בערבים ליד המדורה. בעיקר אם נזכור שאברהם אבינו הגיע לכנען מאור כשדים שבארם נהריים, האיזור שסבל כנראה ביותר מהשטפון. בין כך ובין כך סיפור המבול היה ידוע. משה רבנו, או מחבר ספר בראשית, לא יכול היה להשלים עם העובדה שסיפור מעין זה ימשיך להוות מיתוס אמוני. סיפור המבול לא התאים כלל וכלל לדת המונותאיסטית, לאמונה באל אחד ויחיד, אל טרנסצנדנטי שהוא מעבר לתחום ההכרה האנושית, שהיה עוד קודם בריאת העולם, אמונה אותה רצה משה רבנו להנחיל לנוודים העברים, לעם ישראל המתגבש. מאידך אי אפשר היה להתעלם מסיפור זה ולהכחיש את התרחשותו. הרי כולם הכירו אותו עוד מקדמת דנא. אז מה עושים? או „שמשפצים“ את הסיפור, כך שמבחינה „היסטורית“ הוא לא משתנה, אבל מותאם לדת החדשה שאותה מקנה משה רבנו לשבטי העברים. או שהמבול כפי שהוא מדווח בתורה הוא הסיפור האמיתי. במקום הסיפור הפגאני על אלים רבים שזקוקים לבני האדם על מנת שידאגו למזונם, מדברת התורה רק אל אחד שאינו זקוק לדבר. מטרת המבול אינה השמדת המין האנושי בגלל שהוא מפריע ברעשו את מנוחת האלים, כי אם שחיתות מידות האדם, כי יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם (בראשית ו, ה). ולא רק זאת אלא כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס (שם ו, יג). אלוהי העברים מציל את נוח, כיוון שהוא איש צדיק ובאמצעותו יוכל המין האנושי להתחיל מחדש. מן הראוי להזכיר שבמיתוסים הפגאניים האלים מרמים אחד את השני וגם הגיבור אות-נפישתים, הצדיק כביכול, מוליך את בני עירו שולל בסיפור בדוי בהנחיית האל אנכי. לעומת זאת נוח הוא צדיק אמיתי. סיפור המבול במקרא, בניגוד למיתוסי העמים האליליים, הוא סיפור בעל מסר דתי-מוסרי.
בסופו של דבר, כאשר מחליט אלוהים שלא לגרום שוב למבול, הוא אומר לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (שם ח, כא). אין הכוונה שהאדם בטבעו הוא רע ושכך יישאר לכל הדורות. האדם הטוב אפשרי. גם בזמנו היה צדיק אחד, נוח. נסיון החיים מוכיח שלא כולם רשעים, שיש גם בני אדם טובים. כוונת התורה היתה: שמעתה ואילך אלוהים לא יתערב עוד בסדרי בראשית, הוא לא ישנה עוד את חוקי היקום ואת הטבע האנושי. האדם מופקד על עתידו והרשות בידו להתוות את חייו על פי יצרו הרע, אבל הוא יכול גם לשאוף להיות צדיק כמו נוח.
שבת שלום
