את הסיפור שמספרת לנו התורה על קורח ועדתו ניתן לתמצת במספר מילים. קורח, גם הוא משבט לוי ובן-דוד של משה, בא בלוויית חבורה גדולה של אנשים אל משה ואהרון ודורש לשתף אותם בשלטון. ההצדקה לדרישתו פשוטה ביותר. מאחר שלטענתו „כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים“ אין סיבה, מדוע לא יחלקו איתו ועם חבורתו את השלטון…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: פרשת קורח ופרשת חוקת
לאחר דין ודברים ונסיונות פיוס מצד משה, מסתיים הסיפור בכך, שהאדמה פוערת את פיה וקורח ועדתו נבלעים באדמה. זה העונש על המרד שלהם. איך שלא נהפוך ונדון בעניין יש לנו כאן עסק עם התקוממות של קבוצת עילית שתובעת חלק בשילטון. ולכן אין ברירה אלא לסלק אותם בדרך זו או אחרת, ואלוהים מוצא לנכון לסלק אותם מעל פני האדמה.
למרות שכבר דנו פעם בעצם הטענה של קורח, נחזור על כך קצרות. הטענה של קורח, שכל העדה כולם קדושים, הינה שחצנית ויומרנית. אמנם בפרשת ציצית, הקודמת לסיפור קורח, מצווה ה‘ את בני ישראל „וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם“, אבל זה לא אומר שבני ישראל הם קדושים. זה רק אומר, שבמידה שהם יקיימו את כל המצוות, הם יהיו קדושים. כלומר זה עניין לעתיד. אבל לעתיד שלעולם לא יוכל להתממש, מאחר שלעולם לא יהיה ניתן לשום אדם לקיים את כל המצוות. אז ישאל השואל, אם כן למה התורה כותבת בכלל שבני ישראל יהיו קדושים. יש להבין זאת כך, שניתנת כאן מוטיבציה להשתדל לקיים את כל המצוות על מנת להתקרב – אבל רק להתקרב פחות או יותר – למעלת הקדושה.
אפשר לתת כאן גם הסבר יותר פשוט, נגיד הסבר יותר פילוסופי. הכוונה במילה קדושה כאן היא, שהאדם שיקיים את כל המצוות יגיע לקדושה במובן של שלמות. כלומר שעל האדם לשאוף להגיע לשלמות אנושית. אבל לשלמות לא ניתן בכלל להגיע, כי השלמות היא מושג המיוחד לאלוהים (בדיוק כמו המושג קדושה), שאין בכוח השכל לתפוס אותו. אילו יכול היה האדם להגיע לשלמות, הוא היה הופך לאלוהים, וכמו שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו את אלוהים, אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו את השלמות.
יש אבל הבט נוסף לגישה של חבורת קורח. אפשר אולי לראות בזה אמנם התקוממות אבל לא ממש מרד. החבורה מתקוממת נגד שלטון היחיד של משה ואהרון ודורשת שותפות בשלטון. תביעה שהיא אולי אפילו מין ניצן של דמוקרטיות. העם שיצא זה עתה לחופשי מגלה פתאום שאין מלך נוגש כמו במצרים ושלמעשה כולם שווים, אז למה שלא יתחלקו אנשים רבים בשלטון. אמנם מוגזם לומר שזו כבר מחשבה דמוקרטית, אבל בשלב כה מוקדם של ההיסטוריה האנושית, יש כאן אולי בכל זאת שמץ של נסיון כזה. ואם זה כך, או נגיד שאם זה יכול להתפרש כך, אז נשאלת השאלה, האם התורה היא נגד השוויון בין כל בני האדם, האם התורה היא לא בעד זכויות שוות לכולם, כאשר כולנו יודעים, שהתורה מדגישה במקומות רבים את השוויון של בני האדם בפני אלוהים ובפני החוק.
התשובה לכך היא, שכמובן שהתורה היא בעד שוויון, אבל לא במקרה של משה. התורה היא בעד שוויון אבל לא בעד דמוקרטיה במובנה כיום. השלטון ניתן למשה, כי הוא היה ענו (וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב, ג) ולכן הוא היה ראוי לכך. ייתכן שזו הנקודה שהתורה רצתה להדגיש. האיש הראוי להנהיג את העם אמנם לא חייב להיות מלך או מישהו מורם מהעם, אבל גם לא מספיק שהוא נבחר ע“י כולם באופן דמוקרטי. חשוב שתהיה לו תכונה חשובה זו של ענווה. ואולי זה סימן לדורות וגם לדורנו.
בהמשך מסעותיהם במדבר חוזר עניין המרי האזרחי נגד הנהגת משה. כמו בפרשת קורח, שם נטען הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר (במדבר טז, יג), בדומה לכך טוענים בני ישראל בפרשת חוקת וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר (במדבר כא, ה).
ושוב נענש העם בעונש חמור. אלוהים שולח בהם נחשים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל. אפשר רק להתפלא שלאחר כל הבעיות שעשו בני ישראל, הם הצליחו בכל זאת להגיע לכנען. שאלה מעניינת היא, האם בני ישראל נשארו בעייתיים כמו שהיו בתחילת דרכם, ואם כן, מאין יבוא להם אחד כמשה לחלצם.
שבת שלום
