Paraschat haSchawua: BeHaalotcha – Schlach lecha

בפרשתנו אנו מוצאים משפט קצר, שהוא תמוה וכבר אצל המפרשים הראשונים של התורה עורר שאלות וסברות שונות: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח (במדבר יב, א)…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בהעלותך – שלח-לך

לא נחזור על כל סיפורי האגדה וההשערות באשר לאותה כושית. האם היתה נסיכה של ממלכה כושית, האם זו אשתו ציפורה אותה נשא במדיין לאישה ואשר ילדה את שני בניו או שהמילה כושית פירושה פשוט אשה יפה. התורה אינה מרחיבה בנושא זה וייתכן שעורכי התנ“ך פשוט העלימו פרטים נוספים שהיו ידועים להם, משום שהנושא לא עניין אותם, פרט לעובדה שאותה מציינת התורה. אני משער שלכותב התורה היה חשוב להזכיר שמרים, אחותו של משה, ואהרן אחיו דיברו על משה מאחורי גבו לא יפה, כלומר הוציאו דיבה או לעז ושעל כך נענשה מרים בצרעת שנמשכה שבעה ימים.

נתייחס אנחנו לעובדות בלבד בלי להסתבך בסברות ובאגדות שאין להן בסיס במקרא. 1) משה לקח אישה כושית. 2) זה לא מצא חן בעיני אחותו והיא התבטאה על כך בצורה בלתי ראוייה. 3) האחות מרים נענשה על כך (במדבר יב, י). יש להניח שקרו עוד אירועים חשובים רבים במהלך חייו הארוכים של משה רבנו, שלא הוזכרו בתורה, אבל אירוע זה דווקא כן נזכר, וזאת בתמציתיות רבה, הייתי אף אומר בכושר סיפרותי גדול. ולכן מן הראוי לשאול – למה? למה אירוע כזה שולי, למעשה בלתי מעניין, ראתה התורה לנכון להזכיר.

אין ספק שמרים התבטאה בצורה מעליבה בגלל העובדה, שהאשה שלקח משה היתה כושית. כי העובדה שהיתה כושית נזכרת פעמיים בפסוקאחד בלבד, וזה אינו יכול להיות מקרה. אם התורה חושבת לנכון לציין דווקא אירוע שולי זה מחיי המידבר של משפחת משה, הרי שרצתה להציב סימן של אות קלון על מי שמעליב בני אדם שאינם מזרע ישראל ובפרט כשהם שחורים וכן לאיים עליו בעונש חמור. בהקשר זה לא ייתכן שלא לזכור את היחס המשפיל לו זוכים השחורים (בעיקר הסודנים) בישראל כיום, ואפילו שחורים שהם בני-ברית, כמו האתיופים.

אין טעם להיכנס כאן לויכוח על נושאי פוליטיקה עכשיווית, אבל למי שטוען שהסודנים בארץ הם מסתננים ובאשר אליהם יש להחיל אמות מידה שונות, רמז קטן על מנת להעלות הירהור גדול. כדאי אולי להזכיר בהקשר זה, שעם יציאת מצריים הצטרפו ליוצאים בני שבטים שלא מבני-ישראל, וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד (שמות יב, לח). בשום מקום בתורה אין סימן לכך שהם זכו ממשה לייחס שונה. (ומותר אפילו לשאול: מי יודע אם אישתו הכושית של משה לא השתייכה לאותה קבוצת „ערב רב“?)

ומכאן נעשה קפיצת דרך לפרשה הבאה, סוף פרשת שלח-לך. כאן מדובר במצוות הציצית. הקטע אינו מכיל יותר מארבעה פסוקים (במדבר טו, לח). פעמיים כתוב בקטע זה עניין הזכירה.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת ה’…..  לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָי…

לבישת הטלית-הקטן, הוא לבוש הציצית, לא נקבע על מנת לחמם את איזור החזה או הבטן, גם לא על מנת להסתובב עם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם ולנפנף אותם בגאווה כמעין דגל, על מנת שכל אחד יראה את גודל הדבקות והחסידות שבאדם. לבוש הציצית נקבע לא רק לזמנו, אלא לכל הדורות, על מנת שהאדם הלובש את הציצית ייזכר תמיד ובכל שעות היום במצוות הכתובות בתורה, כמו שמעיד הפועל „זכור“ הנזכר פעמיים בהקשר זה. מצוות הציצית נחשבת גם לאחר המצוות העיקריות, או נגיד החשובות שבתורה. וכל זאת למה? כי אם לא זוכרים את המצוות ולא מתנהגים בהתאם, מה עוד יש ערך למצוות ואיזו משמעות יש עוד לתורה? וראוי להזכיר כאן לכולנו, שמי שמתיימר לקיים את מצוות השם, ומי שמאמין שהמצוות הן אלה שהנחיל משה לבני ישראל בתורה, חייב גם לדעת, שהייחס לאדם האחר, גם אם הוא כושי ובעל צבע עור שונה, וגם אם הוא לא מבני ישראל, הוא אחד מהכללים החשובים שבתורה, אחת המצוות שעל הפרתה נענשים בידי שמיים בעונש חמור, כמו שמראה המקרה של מרים אחות משה.

שבת שלום