Gedanken zu Pessach

מה נשתנה במבט שני…

פרשת השבוע בחוג המשפחה

שני עמודי תווך מהווים לדעתי את יסודות הייחוד היהודי וההוויה היהודית.

האחד הוא המסורת והשני הוא החיפוש המתמיד אחר שאלות שהזמן גרמן. ניקח לדוגמה את ליל הסדר ואת ההגדה. מסורת של אלפי שנים טבעה את הנוסח הידוע, שבו מחזיקים בין דתיים לבין חילוניים. העיקרון ידוע: לזכור את יציאת מצריים ואת כל ההשלכות הנובעות מכך (אשר כאן לא ניתן להתעכב עליהן). אולם לכולם ברור (ושוב בין דתיים לבין חילוניים) שקטעים מסויימים בהגדה הם אנכרוניסטים, כלומר שעבר זמנם ואפילו בתור סמלים למשהו אחר בקושי אפשר להתשמש בהם. לשיר היום בגעגועים ובהתלהבות „לשנה הבאה בירושלים“ התאים לאותם שחיו בזמנו בגולה ואשר רק ליחידי סגולה – לאחר תלאות וייסורים – נתאפשר לעלות פעם אחת בחייהם לירושלים. היום יכול כל תל אביבי לקפוץ תוך שעה לירושלים, ואם הוא לא עושה זאת, זה רק בגלל שהעיר משעממת אותו.

לפני שנים, כאשר התנועה הקיבוצית היתה במיטבה, חיברו הקיבוצים (החילוניים כמובן) הגדות משלהם שהתאימו לשיבת ציון ולתקומת העם היהודי בארצו ואחרי כן לתקופה שאחרי הקמת המדינה. הם רצו מצד אחד לשמור על מסורת חג הפסח ומאידך להתאים את הנוסח, שלא התאים עוד לעם חופשי בארצו, לתנאי החיים החדשים.

אחת הגישות שהינחתה את חז“ל בכל ההיסטוריה היהודית, אבל בעיקר בתקופת התלמוד ובימי הביניים, היתה הפרשנות האקטואלית לשינויים שהתחוללו בעם ישראל ובעמי העולם ושחייבו את ההתאמה של המסורת לסדר היום החברתי. פה ושם הם הצליחו יותר או פחות, אבל בעיקר ניתן לומר, שעם ישראל שרד וגם המסורת נשארה פחות או יותר בלבוש אחיד עם שינויים פה ושם.

אחד הקטעים בהגדה קורא לנקמה בגויים. הקטע לקוח מתהילים ע“ט.

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב  וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.

קשה לטעון שבקשת הנקמה אינה מוצדקת, לאחר כל מה שעוללו הגויים במשך אלפי שנים לעם ישראל, יצר הנקמה הוא בהחלט אנושי. ובקשה זו מוצדקת במאות השנים האחרנות אף יותר משהיתה בתקופתו של מחבר ספר תהילים.

אולם עם ישראל ידע גם עמים, בעיקר בעת החדשה, אשר עזרו לו רבות בהקמת מדינתו ובהמשך קיומה של המדינה. עם ישראל ידע גם חסידי אומות העולם, ששמו נפשם בכפם על מנת להציל יהודים בודדים, והעניין ידוע. אבל מעניין ביותר שכבר לפני מאות בשנים היו יהודים שהכניסו נוסח בהלך רוח זה להגדה של פסח. לא רק נקמה ומכות על הזרים, אלה גם דברי תודה וזיכרון טוב למי שלא מבני ברית. והרי לפנינו נוסח יפה שנמצא בכתב יד של הגדה מהמאה ה-16 המיוחסת לאחד מצאצאי רש“י (ויש מי שטוען שהמקור הוא אחר):

שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך

ועל ממלכות אשר בשמך קוראים

בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב

ומגינים על עמך ישראל מפני אוכליהם.

יזכו לראות בסוכת בחיריך

ולשמוח בשמחת גוייך.

קטע יפה זה רצוי שישמש דוגמה למחשבותינו כאשר אנחנו זוכרים את האסונות שהתרגשו על עמנו במהלך ההיסטוריה. והאם מי ממנהיגי הדת ימצא את האומץ להכניס שינויים דומים ועדכניים לנוסח ההגדה?

שבת שלום וחג שמח