Paraschat haSchawua: Vaetchanan

חומש דברים, פרקים ג, כג – ז, יא…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ואתחנן – תשע“א

נתחיל בקצת פסיכולוגיה.

ידוע שילדים זקוקים לדמויות שהם מחקים אותם. לפעמים אלה ההורים, לפעמים גיבורים מתוך סיפורי אגדות ולפעמים הם ממציאים לעצמם באמצעות הצעצועים שלהם מין דמויות ראויות לחיקוי. זהו צורך נפשי על מנת לכוון את ההתנהגות וההתנהלות בחיי היומיום, הצורך באוריינטציה, הצורך להיתלות במישהו שסומכים עליו ושמאמינים בו.

אבל לא רק ילדים זקוקים לדמות הזדהות, גם למבוגרים יש תמיד משהו, וזה לא חייב להיות פלוני או אלמוני, זו יכולה להיות דמות היסטורית ואפילו משהו מופשט. גם אם לרבים מהמבוגרים אולי לא יהיה נוח להסכים איתי, לצורך הדיון כאן נצא מנקודת הנחה זו.

עכשיו אני מגיע לעם ישראל. גם בעם יש לנו דמויות היסטוריות, שבבית הספר מלמדים אותנו להזדהות איתם. הדמות הכמעט יחידה שהיא מושלמת – זה משה רבנו. אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב לא יעמדו בקריטריונים, אם נקרא את נוסח התורה כפשוטו. גם המלכים דוד ושלמה, האהובים מאד בעם, בעיקר על הממסד הרבני, מבחינת ההתנהלות שלהם אני לא בטוח שיעמדו בביקורת. נשאר לנו משה, שהוא מעל לכל ביקורת.

עכשיו, בפרשה שלנו אנו קוראים משהו מוזר. משה מספר לעם ישראל, שהוא התחנן בפני אלוהים, להניח לו לראות את הארץ הנכספת: וָאֶתְחַנַּן אֶל- ה‘ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. .. אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן  הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.

במקום לשמוע לתחנוניו, אלוהים עוד כועס על משה: וַיֹּאמֶר ה‘ אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

ולמה העונש? מה חטא משה שהוא נענש בצורה כה חמורה? בתורה אין שום רמז לחטא שחטא כביכול משה. החכמים המציאו כל מיני סיפורים להסביר את העונש, אבל בפירוש זה לא כתוב בשום מקום בתורה. ומה שיותר מדהים, הוא הנימוק שנותן משה לעונש שאלוהים מעניש אותו: וַיִּתְעַבֵּר ה‘ בִּי לְמַעַנְכֶם. משה מסביר, שאלוהים כעס עליו ומעניש אותו בגלל התעלולים של עם ישראל במדבר. ואנחנו יודעים כמה פעמים חזרו בני ישראל לעצבן את אלוהים וכמה פעמים רצה להשמיד אותם ומשה היה זה שהצליח להניא אותו מלשפוך את זעמו על העם.

העניין הזה לא מתיישב עם השכל הישר. העם חטא, והמנהיג הטוב והמציל שאין בו רבב מקבל את העונש. כמובן שחז“ל לא יכלו להתעלם מהכתוב ומהאבסורד שנובע מפסוקים אלה. ואז הם מצאו הסבר פשוט ביותר: דווקא, הם אמרו, זו הוכחה לכך, שאם העם חטא וגם אם על המנהיג אי אפשר להטיל שום אחריות אישית, „מגוללים על המנהיג את חובת הציבור“.

עכשיו אני עובר למציאות העכשיווית. אני לא מדבר על מנהיגי העמים השכנים, שכל מטרת הנהגתם היא להתעשר על חשבון הציבור ולנצל אותו. נדבר על העם שלנו. לא רק שהמנהיגים לא לוקחים על עצמם אחריות לטעויות שעושה כביכול העם, הם „מגוללים“ את חובת עצמם, כלומר את תעלוליהם הם על הציבור. העם צריך לשלם את חשבון הטעויות שלהם.

ואם נחזור להתחלת דברי על הפסיכולוגיה. המנהיגים מדברים תמיד על חשיבות המסורת ועל כך שצריך להתנהל לפי דוגמת קדמונינו. אז מה עכשיו עם משה? הוא לא דוגמה טובה ומופת? הוא כבר לא נחשב?

שבת שלום