Paraschat haSchawua: Dewarim

חומש דברים, פרק א – פרק ב, כב…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: דברים – תשע“א

א.  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, ובהמשך

ח .  רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת-הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה‘ לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם.

כך מתחיל ספר דברים, החוזר על כל התורה בקיצור ומסכם אותה.

אחרי ארבעים שנה מגיעים בני ישראל לשערי הארץ ומשה חוזר על ההבטחה האלוהית ומעודד את בני ישראל לכבוש ולרשת אותה. אין כאן כל חידוש. הנושא מוכר לנו. אבל בהתייחסות חז“ל לנושא יש הדגש מעניין. בהתאם למסורת צורף לפרשת דברים כהפטרה הפרק הראשון מספר ישעיהו.

ישעיהו הנביא חוזה פורענות נוראה הבאה על יהודה, חורבן מוחלט. מצד שני הוא משאיר גם פתח לתיקון המידות. ייתכן, וכך סוברים חכמים שונים, שחז“ל רצו בחיבור הפטרה זו לפרשת דברים לחזור ולהדגיש, כי ההבטחה לרשת את הארץ איננה מוחלטת והיא תלוייה בהתנהלות העם וביחסו לחוקי התורה, שעל פי ישעיהו הם חוקי המוסר.

מי שקורא בעיון את התנ“ך עלול להתבלבל מההגדים השונים. מוצאים שם נבואות מחרידות על עתיד העם ומצד שני נבואת נהדרות, מרנינות ומלאות אופטימיות. ואז ישאל השואל: איזה נביא התנבא נכון ומי צפה את העתיד ביתר דיוק? ולכן אני רוצה להקדיש מספר מילים על עצם נושא הנביא והנבואה.

מקובל להניח בין שלומי אמוני ישראל, שהנביא צופה את העתיד. הוא רואה כביכול ברוח הקודש את מה שעתיד להתרחש, בין אם המדובר בעתידו של איש פרטי או בעתידו של עם זה או אחר. מי שקורא את התנ“ך כפשוטו עלול להתרשם שכך הוא המצב. אלא שיש לנו כאן בעייה. הבעייה היא שעצם הרעיון של הגדת העתיד מנוגד לעקרונות של אמונת ישראל. אחד העקרונות החשובים ביותר הוא עיקרון הבחירה החופשית. כלומר שאם מישהו (נביא או קוסם או מכשף או מגיד עתידות) יודע את העתיד, זה ימנע מהעם או מהפרט ללכת בדרך שהוא בוחר ללכת, כי הוא כבר נעול על העתיד שנצפה לו והוא לא יכול לשנותו.

יכול להיות שלעמים אחרים היו מגידי עתידות ושהעמים האמינו במה שהללו חזו. אצל היהודים לא רק שזה לא היה בפועל, אלא שזה נאסר בפירוש בתורה. התורה אסרה לנחש, לקסום, לכשף, לחזות בכוכבים, להגיד עתידות. מי שעוסק בעניינים אלה וכיוצא בהם, הוא, וזאת צריך להגיד במפורש, עובד אלילים. על מנת לא לפגוע בכל מיני אנשים ארכך מעט את המשפט הנחרץ ואומר, שכל המאמין בשטויות הנ“ל הוא לא עובד אלילים, אלא עובד רק אליל אחד או שניים ובנוסף מאמין באלוהי ישראל, במידה הוא אכן מאמין באלוהי ישראל. מעניין לציין בהקשר זה, שכמעט בכל תקופת בית ראשון בני ישראל עבדו את השם ובנוסף עבדו מספר אלילים, כמו את הבעל והאשרה (כתוב במפורש בתנ“ך).

חז“ל ידעו תמיד שהנביא איננו מגיד עתידות. ביטאו את זה „התוספות“ במסכת יבמות (דף נ) במילים „אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות“. מה פירוש? הנביא רואה ברוח הקודש או בחוכמתו הרבה (על זה שהוא מורם מעם כולם מסכימים) את מה שצפוי להיות, במידה והתנאים לא ישתנו והעולם ינהג כמנהגו. אולם במידה והאדם או העם ישנו את דרכם, ישתנה גם העתיד. וזה היה למעשה תפקידם של נביאי ישראל, להתריע ולהזהיר כי במידה ולא ישנו בני ישראל את דרכם ומעשיהם, יקרה את אשר הם צופים.

ועכשיו נחזור לתחילת הפרשה. הבטחות העתיד אמנם יתקיימו במידה ועם ישראל ילך בדרך הנכונה. והיה ולא ילך בדרך שהוא אמור ללכת על-פי דרישות התורה והנביאים, לא יתמלאו ההבטחות ולעומת זאת יתקיימו כל הפורענויות הנוראיות שצפו הנביאים.

שבת שלום