Paraschat haSchawua: Schmini

חומש ויקרא פרק ט‘ – י“א…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמיני – תשע“א

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לא צִוָּה אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.  ג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (פרק י‘)

לפני שאני ניגש להוסיף פירוש על קטע זה, שרבות דנו ודשו בו חכמינו, הבהרה חשובה.

בני  אהרן לא נעשנו בגלל שהקריבו לעבודה זרה חו“ש, הם הקריבו קורבן לפני ה‘ כדת וכראוי, אלא העונש היה בגלל „שלא ציוה אתם“. זה אומר שהם עשו למעלה מן הנדרש. ומכאן למדו חז“ל, שצריך לקיים את מיצוות התורה כלשונה ולא להגזים, וזה לקח חשוב שצריך לזכור אותו גם לדורנו ולכל אותם שחושבים, שככול שיגזימו ויקפידו יותר, הם יותר צדיקים מהאחרים.

אבל לא זה היה עיקר ענייני בקטע זה, אלא סופו של הקטע, שגם לגביו היו לחז“ל דעות שונות.

מה אומר משה לאהרן? הוא מסביר לו, שאלוהים מתקדש או נקדש בקרוביו. בני אהרן לא היו סתם שני כוהנים, הם היו בניו של הכהן הגדול וממשיכי דרכו. הם היו האנשים הקרובים ביותר אל עבודת ה‘ (להוציא את משה). ועל אף שהיו ישרים ותמימים, ה‘ מעניש אותם בחומרה מיד כאשר עברו את העבירה, שכולנו היינו חושבים שהיא איננה עבירה ולהיפך ראוייה לשבחים.

אבל לא כן נוהג הקב“ה. הסטייה הקלה של קרוביו אלה מהוראות המצווה גורמת לו-יתברך, שידע העם כולו, שאין הוא נושא פנים, אפילו לא לקרובים אליו ביותר, ובכך הוא מתקדש בעיני העם, אשר רואה ונוכח לדעת, שכולם שווים בפני ה‘. והייתי אומר שלא רק זאת, אלה הביטוי „בקרובי אקדש“ מתכוון לכך, שדווקא אצל הקרובים ה‘ מקפיד במיוחד ועליהם חלה משנה זהירות.

ברוח רעיון זה אנו שומעים את אחד הנביאים הגדולים שמייסר את עם ישראל ומסביר לו, למה דווקא אצלו מקפיד הקב“ה על התנהגות והליכה בדרכי ה‘. עמוס בפרק ג‘:

ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל-עֲוֹנוֹתֵיכֶם.

הרעיון הכללי והמסר של גישת התורה והנביאים יכולה להוביל רק למסקנה אחת, ואשר אנסה כאן לגבש את כיוונה הכללי:

אלה העומדים בראש הפירמידה, בין אם אלה העשירון העליון מבחינה כלכלית, בין אם אלה ראשי האקדמיה והמשכילים, בין אם אלה ראשי השלטון והאומה או ראשי הכוח כמו ראשי אכיפת החוק, חייבים לשמש דוגמה ומופת ובמידה והם כושלים, הם חייבים להיענש בכל חומרת הדין. את זה אומרת לנו המסורת התנכית, שטובה ממנה עוד לא מצאתי.

כאשר אני נמצא בארץ, אני משתמש במוניות. נהגי המוניות הם האינדיקטור שלי למצב הרוח הלאומי. לא הרדיו, לא העיתונות, לא הטלויזיה וגם לא דעותיהם של האנשים שאני נפגש איתם. נהגי המוניות הם עבורי העדים האוטנטיים לדעת העם. והם אומרים בזמן האחרון – למעשה כבר די הרבה זמן – „שלהם למעלה“ הכל מותר. להם מותר לעשוק, לגנוב, לאנוס, לפשוע ולהיות מושחתים. המסקנה היא: לנו אסור, כי אותנו יענישו. זאת אומרת שאם נוכל להתחמק מעונש, אז גם לנו מותר.

שאלתי: לאן תוביל גישה בלתי מוסרית זו, של „אני ואפסי עוד“, של חוסר מידות טובות, את עם ישראל? ועוד שאלה לי: כמה זמן זה ייקח, עד שגישה זו תוביל לאן שהיא מובילה?

שבת שלום